נזימה הידעונית

בכל בוקר כשהחל האוויר להתחמם, הייתה נזימה פותחת את שער החצר, מוציאה כיסא פלסטיק למדרכה הצרה, בצמוד לגדר החוֹמה התכולה שגוונה היה מין פשרה בין הכחול "הבטוח" והלבן המקובל. שם נהגה לשבת להתחמם ליד השער הפתוח, שהיה צבוע בכחול חסר-פשרות
אישה קטנה, נראית כבת שישים, אבל אמרו עליה ש"עברה כבר את השבעים וחמש שלה". אמנם פניה לא היו כפני נשים בגיל זה, אבל ידיה המגוידות, שעורן היבש התכווץ סביב העצמות, הסגירו גיל שמבוגר ממראה פניה.
בשעות בוקר אלה החלו להישמע כבר קולות השוק ההולך ומתעורר לאיטו. הוא השתרע בניצב לקצה הסמטה שלה, מעבר לששת הבתים שהלכו וגבהו, ככל שקרבו אליו – עד הבית הפינתי בן שלוש הקומות. היו אלה שעות ההכנה של יום חדש. בעלי הדוכנים החלו להגיע בזה אחר זה, ולהוציא את סחורתם הנעולה מתחת לדוכן. משאיות טעונות סחורה טרייה, נעו בזחילה ועצרו ליד כל דוכן, והסבלים הסבלניים התפתלו עם ארגזי ירקות, בין ראשוני הקונים, בדרכם מהמשאית לדוכן. בעלי הדוכנים היו פנויים עדיין להחליף הלצות עם שכניהם שממול, וחיפו בכך על הפזילות המהירות אל הדוכנים הסמוכים, שעקבו אחרי ארגזי הסחורה, שהובאו לשכניהם שמשמאל ומימין. ההלצות הקולניות וקולות הזירוז ששילחו כמה נהגים לסבליהם, היו הקולות הראשונים של השוק. עדיין לא היה טעם לחרוז חרוזי שבח והלל לעגבנייה ולפלפל. המאזינים לא הגיעו עדיין בהמוניהם. 
בשעות אלה של בוקר, הרוח הקלילה עדיין הסתננה בין סמטאות כרם-התימנים נושאת על גבה ריח של ים, והייתה, בשילוב עם קרני השמש העולה מנגד, כשיקוי נעורים המעקצץ בעור ומחמם את הנפש. היא הסירה מנזימה את הלאות של אחרי-שינה שהלכה והתארכה עם השנים, אל תוך הבוקר, למרות שהגוף התעורר מוקדם, יותר ויותר. נזימה הייתה יושבת כך, ללא נוע, ורק תנועות עיניה וקצות אצבעותיה הממוללות פיסת אריג, ספק ממחטה, העידו על כך שעודנה חיה, ולא נפטרה בישיבה על הכסא. עיניה הנעות באיטיות היו עוקבות אחרי 'הזרים', אלה שאינם תושבי הרחוב, כשהיא ממשיכה בתחביבה הישן: 'קריאת' בני-אדם. היו שאמרו כי היא "נכנסת במבטיה למוחם של האנשים וקוראת אותו כבספר פתוח". כאילו ידעה לקרוא. אבל כידוע, בילדותה לא לימדו את הבנות קריאה וכתיבה, כי היה זה 'מעשה טפלות' מיותר. עם קום המדינה, כשהתאפשר הדבר, החליטה שזה כבר מאוחר. למרות שלא היו לה ילדים, ששימשו כתירוץ לאחרות.
הבעל הזקן שהשיאו לה, קרא בספר 'גם בשבילה'. הוא קרא ישר, ובמהופך, ביום ובלילה. גם ליד דוכן התבלינים הקטן שלו, שבפינת הרחוב, וגם בבית. הוא למד בשביל שניהם עד השעות הקטנות של הלילה. כל לילה. אולי רק בשל כך, ואולי מסיבות נוספות, ילדים – לא הביא לה, ולא מת עד "שעבר בהרבה את המאה". כשנפטר, הייתה כבר זקנה בת ארבעים וכמה, ולא היה טעם שתתחתן שוב, כי ממילא לא יכלה כבר ללדת. כיוון שלא היו לה ילדים שיפרנסוה, התפרנסה ממה שלמדה מאמה בנעוריה: מ'קריאה בכף-היד, ובקפה'. במשך השנים הרבות הלכו ונפוצו השמועות על הצלחותיה, וכאמור, המלעיזים אמרו עליה שהיא קוראת-מחשבות יותר משהיא קוראת בכף-היד. בקיצור: ידעונית. בתור שכזאת, טענו, היא אומרת לאדם את שהוא רוצה לשמוע. כל הלחישות האלה נועדו למעשה להמעיט בעובדה שהיא ניתחה במדויק את אופיו של אדם, תכונותיו, מגרעותיו, וידעה לרדת לפרטים הקטנים ביותר באישיותו, מבלי לפגוע ברגשותיו.
יתכן שיכולתה זו, היא שגרמה לשכנות לשמור ממנה 'מרחק של כבוד', או של חשש, ואולי הסיבה נעוצה בכך, שמי שנוהג לצאת מביתו ב'כרם' רק כאשר מתחמם האוויר, אינו רואה שם אנשים ברחוב. בנות תימן – עמלניות מטבען וחינוכן, היו פורחות מביתן עם אור-ראשון, או מעט קודם לכן. המעטות שלא עבדו מחוץ לבית, כבר שלחו בשעה כזאת את הבעל והילדים לדרכם, והיו כבר טרודות בעיצומן של עבודות-הבית האינסופיות. בקרצוף, בבישול, ובצחצוח הנצחי.
מרים שכנתה, זו שבעלה עובד בעירייה, הייתה אולי היחידה שמיודדת עם נזימה. גם זו הייתה לדעת רבים, ידידות משונה שעיקרה: צרוף של שני חסרונות. כי למרים היה כשרון נדיר לצטט מדברי אחרים, כשהיא זוכרת כל מילה שנאמרת סביבה. ואילו נזימה, כאמור – מנותקת.
מרים הייתה משכימה למכולת של שלום, שהיה פותח אותה עוד בשעות החשיכה, לשרותן של אלה המכינות את ארוחות-הבוקר של משכימי-הקום. לאחר ששלחה את בעלה לעבודתו (הילדים כבר מזמן גדלו ופרחו מהבית), וגמרה לצחצח את הכלים שהשתמשה בהם זה עתה, הייתה 'חוטפת' לפעמים שעה או שתים, לשבת לשוחח עם נזימה.
בשמונה פסיעות הייתה מרים חוצה את חצרה, עוצרת ליד השער, ומשיבה את מבטה לעבר המטבח, לבחון שוב אם לא נותר עוד דבר לעשות שם. במושג 'לעשות', לא נכלל בדרך כלל הבישול. עיסוק זה הסתיים עם שחר. אז, כשרתח הסיר רתיחה ראשונה, והקצף הוסר מעל פניו, הוא הועבר מכירת הגז, לפתיליית הנפט הקשישה, שהאש כוונה בה בתשומת-לב זהירה, ושם יישאר מבעבע עד שיגיע לסמיכות ולטעם הנדרש, ועד לשובו של הבעל מהעבודה. כי מה שמתבשל במשך פחות משלוש-ארבע שעות, אינו נחשב לארוחה של ממש.
הביקורת הנוספת שערכה מרים, נועדה לברר אם לא נותר עוד מה לצחצח במטבח.
דומה כי אצל רוב נשות השכונה, עיקרה של עבודות המטבח התרכזה בצחצוח הסירים וכלי הבישול, ואילו השימוש בהם, לא נועד אלא לעמעם את ברק הסיר. מיד לאחר ששוחרר הסיר מהתבשיל הפוגם בשלמותו, הוא צוחצח בתשומת-לב מרובה, כפיצוי על העוול שנגרם לזוהרו. תמיד הייתה מרים יוצאת בשרוולים מופשלים, ובסינור חגור למותניה העבות, כאחת היוצאת לרגע, בעיצומן של עבודות הבית. כך הייתה ניגשת לנזימה ושואלת בנשימה אחת לשלומה, לאיכות שנתה הלילה, ועוד שאלה או שתיים של נימוס. תמיד הייתה נענית במנוד ראש שותק, והסתפקה בכך. תוך כדי כך הייתה עוברת על פניה לצידה השני, לשמאלה, ואת התשובה האילמת הייתה מפרשת לעצמה כהזמנה להצטרף, ומשתופפת לצידה על עקביה, כשגבה צמוד אל הקיר. נזימה הייתה מצביעה על הכיסאות שבחצרה, מציעה לה בתנועת-יד לקחת אחד מהם. אך תמיד הייתה מרים מוותרת על הישיבה 'הממוסדת', והעדיפה את ישיבת- השפיפה 'הארעית'.
מרים, 'האורחת', נאלצה תמיד להתאפק, ולקיים את הנימוס המקובל, בו המארח הוא זה שפותח בשיחת-נימוסין. כך היו יושבות השתיים רגע ארוך, שותקות זו לצידה של זו, עד שפקעה זכותה של 'המארחת', ולמרות שנזימה הייתה מבוגרת יותר, מרים הייתה פותחת בשיחה.
הייתה זו שיחה במובנה הצר של המילה – שיחה חד-סטרית. בה הייתה מרים פותחת בתיאור כל אשר אירע סביבה מאז פגישתן בבוקר שעבר. כלומר: מה סיפר בעלה, ואילו ידיעות הביא מהעיר הגדולה, ומהעירייה בה עבד, ומה שמעה במכולת. היא הביאה לידי מיצוי את כישרונה הידוע לצטט את דברי האחרים, בכך שהביאה מדבריו של שלום-מהמכולת, ומדבריהן של השכנות שהשכימו הבוקר לקניות. כמובן שלא עלה בדעתה לספר כמנהגן של האשכנזיות, מה היא מבשלת לבעלה באותו יום. פרטים אינטימיים כאלה, ריחם נודף למרחקים, ומגרה את בלוטות החיך, אבל אינם נושא לשיחה. ובכלל, אם הבישול הוא הסיבה לצחצוח הבא של הסיר, אז למה לדון בו?
קולה המונוטוני של מרים לא השתנה לאורך כל דבריה, וספק אם הדברים הגיעו לאוזני נזימה, שנראה כי המשיכה לעסוק כמקודם, ב'קריאת' האנשים הבודדים שעברו בסמטה. דבריה של מרים לא הפריעו לה כלל, ושתיקתה של נזימה מעולם לא הפריעה למרים.
פעם הייתה נזימה מקשיבה למילים, ושמה לב לדרך בה מתמכרת מרים למילותיה של עצמה. כיצד היא בונה בעזרתן מציאות חדשה של דברים שקרו לה. מציאות בה הייתה פעילה יותר, 'תפסה נפח' רב יותר – משמעותי יותר. ונזימה הייתה מחייכת לעצמה, ושותקת.
במשך הזמן חדלה נזימה להתעניין, חדלה להקשיב, ורק הנידה ראש באופן בלתי מחייב – כשהפנתה מרים את פניה אליה. היא למדה שכשיש למרים משהו חשוב לומר, משתנה צליל קולה והופך גבוה יותר. מאז שנזימה גילתה זאת, הייתה קשובה רק לצליל זה.
כשהחלה מרים להאט את שטף דיבורה, היה זה האות לנזימה לקום, ולפלוט משפט ראשון: "אני צריכה עכשיו כוס קפה, תשתי אתי? ממילא המים רותחים", ומרים התרצתה. לפחות כדי למנוע מנזימה משפט נוסף, ומיותר.
לאחר רגע שבה נזימה עם מגש קטן ומצוחצח ועליו שתי כוסות קפה-בוץ עם שמץ ניחוח של חוויג', ושתיהן התרכזו בדומיה בשתייה. דומה שאותה הפסקה שכפתה נזימה על מרים, גרמה לה, למרים לחשוב על המשך דבריה, ולהחליט ש'פרקה' את רוב הידע שצברה ביממה האחרונה. לאחר כמה משפטי סיום, הייתה מכריזה שאם לא תלך עכשיו, העבודה לא תיגמר היום. והייתה קמה בכבדות, מודה על הקפה ונבלעת בחצרה.
 
בשעות אלה ניתן היה כבר לצפות לראשוני הלקוחות של נזימה. החדשות שבהן, ניכרו בדרך המהססת בה הלכו בסמטה ובדקו את מספרי הבתים, שלא נראו לעין. עד שעצרו מול השער, מציצות בבית, ובה, ולבסוף היו שואלות בהיסוס: "סליחה, כאן גרה….?" והיא הייתה מניעה בראשה: "כן, זו אני, 'כנסי בקשה". ובכך הייתה מגשרת על פני המון משפטים מיותרים.
לקוחות ותיקים היו רק מצביעים על השער במבט שואל, "אפשר?" והיא הייתה מניעה ידה בתנועה מזמינה, קמה ממקומה ואוספת את כסאה אחריה.
הלקוחה הראשונה באותו יום הייתה בחורה כבת עשרים וחמש. "שלחה אותי שולה", אמרה. "היא אמרה שאת תוכלי לעזור לי". היא לא הכירה את שתיקתה של נזימה, שהביכה אותה וגרמה לה להמשיך מיד: "אז הנה היד שלי, תגידי לי בבקשה מה לעשות".
'הפחד עושה אותה מבולבלת', חשבה נזימה, 'ועכשיו היא מתרגשת. אבל בעוד רגע היא תתרגל, ותשפוך לי שאלות כמו ברז מקולקל'. היא הושיבה את הבחורה על כיסא, מולה, נטלה את היד, הציצה בה וקבעה לעצמה במבט ראשון: 'כן, היא באמת טיפשונת מעט, אין מה לעשות בעניין זה'. עם לקוחות כאלה נהגה ליצור מיד יחסים של אמון, כדי לצמצם את רגעי התוקפנות שלהם.
'אני רואה שלא באת בענייני בריאות – זה בסדר אצלך", פתחה. "אני רואה שלא באת גם בענייני עבודה, כי את לא אחת שפוחדת מעבודה. את מוכנה לכל עבודה מעניינת, לכן לא תהיה לך אף פעם בעיית-עבודה. אבל אני רואה שיש לך בעיה עם הלב". היא הזיזה את כף היד, כיוונה אותה לאור, עקבה באצבעה אחר קווים דקיקים, לבסוף אמרה בהקלה: "הנה אני רואה פה את הבעיה. יש פה שני בחורים. אחד את אוהבת, וואללה אוהבת. ההוא מושך את המחשבות שלך כמו מגנט. והשני עושה לך טוב על הנשמה, מדבר אלייך יפה, 'מורח' אותך במילים נעימות, ונותן לך להרגיש חשובה על ידו". היא עצרה לרגע, והכריזה: "אבל זה שאת אוהבת, לא רוצה להתחתן עכשיו". הבחורה הרימה לעומתה מבט של פליאה, ונזימה המשיכה בקול בוטח: "אבל אל תפחדי, זה הוא שמפחד. תני לו בטחון איתך, אל תלחצי עליו, עד שיראה כמה נעים להיות נשוי. אבל מה", הרימה לעומתה אצבע מזהירה, "אל תתני לו להרגיש 'נשוי'. שירגיש 'ארוס'. כדאי להשקיע בו, הוא יהיה בעל טוב". הבחורה נעצה עיניים פקוחות ומלאות אמון בפניה של נזימה, שהמשיכה: "השני לא יהיה בעל טוב. הוא רגיל להשיג את שלו בקלות. עם מילים יפות. תני לו שילך", ועשתה בידה תנועה של ביטול, "שיחפש לעצמו בחורה טיפשה, שתקנה את המילים היפות שלו. אבל את הרי לא מאמינה לכל מילה שלו. מה את רוצה, להיות כל החיים מסננת של מילים? ולבדוק כל החיים מתי הוא אומר אמת, ומתי משקר? זה מה שאת רוצה?"
הבחורה נראתה המומה, אבל מבטה רמז על כך ש'ראתה את האור שבקצה המנהרה' הפרטית שלה. היא לא הייתה זקוקה ליותר מזה, אבל נזימה ידעה כי לאחר שתתאושש מה'הלם', תרגיש שיכלה לקבל יותר עבור כספה. לכן 'דחקה' בה בחיוך: "את לא רוצה לדעת יותר? כמה ילדים יהיו לך?" והבחורה הנהנה בראשה, כאילו התקשתה עדיין לדבר.
נזימה סובבה את כף היד, הציצה בצידה, מתחת לזרת, ואמרה: "שלושה. אין דבר, היום זה מספיק. שלושה תוכלי לגדל עד ה'ניברסיטה'". שנים רבות של ניסיון למדו אותה לנווט את השיחה משלב זה, ולתת ללקוח תחושה שיש בידו כל תשובה לכל שאלה שיעלה בדעתו, ועליו רק לשבת בשקט ולהפנים את הדברים ששמע. כך, לאחר כמה משפטים מעודדים נוספים, ליוותה את הבחורה החוצה במין פטרונות ידידותית.
היה זה מנהג שסיגלה לעצמה מזה שנים – מרגע שנכנס הלקוח הראשון לביתה, מתחיל יום-העבודה שלה, והייתה נשארת בחצר וממתינה לבאים אחריו, עד רדת הערב. רק בצהרים הייתה עושה הפסקה קצרה, תולה שלט 'מיד אשוב' וחומקת במהירות למכולת של שלום, בשעה שכל השכנות כבר בעיצומה של האכלת ילדיהן, ששבו מהלימודים.
 
לא עברה אלא מחצית השעה מאז יצאה הבחורה מהחצר, ולקוח חדש הגיע. היה זה אדם מבוגר – כבן גילה. כל הופעתו, ופרצופו היו כאלה, שלא נחרטים בזיכרון. מאותם אנשים שדמותם נשכחת לאחר צאתם. גם אם ביקר אצלה אי-פעם, לא זכרה זאת.
לאחר כמה מילות פתיחה ונימוס, שילם, והושיט לה את ידו.
רק ניסיון חייה העשיר, מנע מהזעזוע לפרוץ החוצה ולהשתקף בפניה או בקולה. היד שאחזה, הייתה העתק מושלם של כף-ידה שלה. אמנם זו הייתה רחבה יותר, ואצבעותיו ארוכות ועבות יותר, אבל נזימה לא יכולה הייתה לטעות בדברים כאלה, היה זה העתק של ידה – ממש. 
היא ידעה שהדבר בלתי אפשרי. אין שתי ידיים זהות. כמעט בקדחתנות בדקה פרטים קטנים, בתקווה לגלות הבדל כלשהו, ולא מצאה. 'אין מקריות בחיים', הזכירה לעצמה, 'מה משמעותו של הדבר לגבי?' לפתע האירה בה ההבנה כברק: 'יש פה רמז כלשהו שאני חייבת להבין, ומהר. לא שלחו אותו אלי, סתם כך. אני חייבת לגלות מהר, מדוע הוא נשלח'. קולה היה צרוד מעט כששאלה אותו: "מה הדבר שחשוב לך ביותר לדעת?" מבטו היה שליו, והיה בו שביב של חיוך מלגלג: "ראשית, אמרי לי כמה זמן עוד אחיה, ואז אחליט מהם הדברים שחשובים לי".
היא שמעה את העוצמה שמאחורי השאלה השלווה, והורידה במהירות את מבטה אל שורש כף ידו. לפתע ראתה בבהירות מוחלטת: האיש הזה עומד ממש לפני סוף דרכו. ההבנה ניחתה עליה כרעם: 'האיש הזה הוא אני, אני עצמי. מה שאענה לו יהיה גזר דיני, ויקרה לי', חשבה במהירות, והדחף הראשוני היה: לגרש אותו. להרחיק אותו ממנה. אבל אז, ידעה בוודאות, שהוא ייקח אותה אתו.
 
היא החליטה להסתכן, ו'לקרוא' אותו כאילו היה אדם רגיל. אולי לא ירגיש בכך. אך כהרף-עין ידעה: 'אם אומר לו את האמת, הוא יאמר לי: את הרי מכירה את היד הזאת. לצורך זה באתי אליך'. 
"תראה", אמרה לו באיטיות, מושכת את המילים ומאריכה אותן, כדי לגבש בינתיים את הרעיון שהחל מתפתח במוחה. "המקרה שלך הוא מעניין מאוד", אמרה לאט ובהטעמה, כדי להכריח אותו להתרכז בדבריה. "המקרה שלך תלוי רק בך – עצמך", והשתתקה בדרמטיות. עכשיו חשה עצמה כלוליין על חבל, שאחרי כמה טלטולים, שב להשתלט על יציבותו. אבל הוא עדיין על החבל.
"מה זאת אומרת?" שאל בסקרנות, יותר מאשר בחרדה – כצפוי מלקוח רגיל, "הרי יש גורל לכל אדם".
"לא במקרה המיוחד שלך", השיבה בקול מתפעל. "אם מרגע זה תחליט לעשות רק מעשים טובים", היא הצביעה על הקווים, ופרשה אותם כרצונה: "…כל מעשה טוב שתעשה מהיום והלאה, יאריך את החיים שלך בשבוע". והרחיבה ופרשה: "תעשה שבעה מעשים טובים בשבוע – אחד ליום, הרווחת שבעה שבועות של חיים. הגורל שלך תלוי במעשים שלך. הבנת? זה כמו חיסכון בבנק".  
התפנית הזאת לא הייתה צפויה. כיוון שנשלח לעשות מלאכה אחת, ככל עמיתיו, מצא את עצמו מול בעיה שלא הוכן אליה, ולא ידע כיצד להתמודד אתה. נאמר לו להניח לה להביא את עצמה למפגש עם גורלה, והנה היא מצאה דרך לשנותו. הוא חש צורך לשוב ולהרהר במצב החדש, כדי שלא יבוא לכלל טעות. אולי אף לבקש הנחייה חדשה, שתענה על הנסיבות החדשות. 'אבל כל היום עוד לפני', חשב, 'אעקוב אחרי מעשיה בשעה שאני מהרהר בדבר, ואחפש את הטעות שהיא חייבת לעשות ביומה האחרון – ככל בשר-ודם'.
כשהחליט, הודה לה, ויצא החוצה בצעדים שקולים והבעה מהורהרת.
היא נותרה לשבת על השרפרף הנמוך, ידיה רועדות ופניה חיוורים, אבל אזרה את כל כוח רצונה ושרכה צעדיה אל השער. הוא לא נראה ברחוב. מוחה היה מרוקן. בשארית הגיונה ההולך ומתקהה מפחד, הבינה שגם בנסיגתו הוא לא ייכנע. 'הוא עומד שם בחוץ ומחכה לי, ואני עומדת פה כמו עגל כפות לקראת שחיטה', חלפה המחשבה במוחה העייף.
'אני עדיין חיה', הכריחה עצמה לחשוב, וגרמה לדמה להתחיל לפעום בעורקיה. 'אני עדיין חיה, ויכולה להלחם'. היא נטלה את ארנקה ומיהרה החוצה, כשהיא מדורבנת על ידי רצונה העקשני לחיות.
המכולת הייתה כבר ריקה בשעה זו, והיא אספה במהירות: בקבוק שמן, שקית קמח, שקית סוכר, וכמה פריטי מזון נוספים. שילמה מיד, שמא לא תזכה לשלם מחר. משם אצה ל'קצב הפרסי' שבפינה הקרובה (זה שאף פעם לא קנתה אצלו), וקנתה עוף שלם. משם מיהרה עם כל המצרכים אל קצה הרחוב. בבית לפני-האחרון גרה במרתף, רוּמיה הזקנה. זו שעברה בשכונה בכל יום שישי, וקיבצה מאנשים את קצבת מחייתה השבועית. היא הקישה בדלת, ולא נשמעה תשובה. 'שלא יקרא את מחשבותיי ולא ייקח אותה לפני', חלפה מחשבה במוחה בעוד היא מקישה בחוזקה, עד ששמעה משם קול שיעול. כשנפתחה הדלת, הציצה רוּמיה בחשד. "מה קרה, מה קרה?" שאלה בבהלה למראה נזימה הידעונית.
"תעשי לי טובה, קחי את זה, זו מתנה ממני". ביקשה נזימה, והושיטה לעומתה את השקיות. "הבל כשר, קניתי כרגע משלום, ומהקצב הפרסי".
"לא, זה אסור ככה, זה הרבה, והיום לא יום שישי", התבלבלה רומיה, וניסתה להדוף את השקיות המושטות. "אסור לקבל כל כך הרבה, זה לא טוב ככה". ניסתה להסביר כדי שלא להעליב.
זה כבר היה יותר מכדי שיכלה נזימה לשאת, ופקעת גדולה החלה עולה במעלה גרונה, ומאיימת לפרוץ החוצה. "תעשי לי טובה, קחי את זה, ולא – אמות. תראי", הבריק לפתע רעיון במוחה, שבא עם הדמעות הראשונות: "…זה כמו נדר שנדרתי, ואני חייבת לקיים. תעזרי לי רומיה וקחי את זה. זה רק מעט אוכל לבשל. אם תעשי לי את הטובה הזאת, אתן לך ביום שישי זה, אם ירצה השם, הרבה יותר מתמיד. טוב?" המשפט האחרון מיגר את התנגדותה של רומיה. נדבה גדולה יותר, הייתה בגבול הבנתה, והיא התרצתה ונטלה את השקיות. "טוב, אם את אומרת…".
משתלטת על דמעותיה, מיהרה במעלה הרחוב לעבר ביתה. השער נותר פתוח, כשהיה. היא נכנסה בחשש, צעד אחרי צעד, בדקה במטבח, עברה למקלחת ומשם לשאר החדרים. חיפשה בארונות, ומתחת למיטה. הוא לא היה שם. היא שבה לחצר הקטנה, נעצרה במרכזה כשהיא נאבקת בדחף ללכת ולנעול את השער על הבריח, ולהסתגר בבית. אחרי רגע ארוך מאוד ניצחה. היא נטלה כיסא וצנחה לתוכו, מניחה להתרגשות ולמתח לשקוע אט אט, וכך נותרה לשבת ולהמתין ללקוח הבא, כפי שלא ציפתה ללקוח, מימיה.