אמא שלי

אמא שלי יכולה להיות אדם נחמד מאוד, באמת… פשוט לא כלפיי. נכון, גם לנו יש רגעים יפים, אבל זה מה שזה, רק רגעים. לרוב החברים שלי יש ריבים פה ושם עם ההורים שלהם, וזה גם ככה עם אבא שלי ואיתי, אבל רק עם אמא שלי זה ממש לא ככה. עם אמא שלי יש לי רק רגעים בודדים שהם רגעים יפים של שלום. אני חושבת שרובם זה כשאני עושה טעות או נופלת.

לאמא שלי יש בעיה איתי, אתם מבינים – אני נולדתי בכורה וגם בחורה, שתי מכות שאמא שלי לא הייתה מוכנה להם. לבת מצווה שלי, כשאמא נשאה נאום היא אפילו אמרה שהילד שהם רצו הוא בכלל בן עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות (שזה תיאור מדוייק של אחי בן ה-16) ובמקום זה אני זו שנולדה. לדעת אמא שלי, אני ילדותה השנייה. זה כשלעצמו עושה טראומה לילדה קטנה.

אמא שלי מנסה לפצות עליי את כל הטעויות שהיא עשתה, ולכן בלי לשים לב היא גרמה לי לטראומה די קשה. אני יודעת שזה נשמע נורא מאשים והכל, אבל ככה זה. אני שואלת אתכם ברצינות, איך אתם הייתם מגיבים על משפטים כאלה:
* "את לא צריכה להתאבד, ההשמנה שלך תהרוג אותך לאט מספיק" [גיל 7-8]
* "לשמור טינה אומר לחלות בסרטן" [גיל 8-9]
יש לי עוד עשרות כאלה, וזה הכי עצוב.

העיניין הנוסף הוא, שאני יכולה לראות הרבה מעבר לאמא שלי, אני כבר עצמאית, אני יודעת איך להתמודד איתה. אני דואגת לאחותי הקטנה יותר. אחותי הקטנה בת שמונה וחצי, ואני מפחדת שאמא שלי מוליכה אותה בדרך שהיא הוליכה אותי – הדרך שלה – הדרך לסבל. מישהי פעם תיארה את אמא שלי כמי שלוקחת את היד שלך וגוררת אותה ואותך אחריה לכל המסע שלה, ואתה זה שנפצע ונפגע, והיא בכלל לא שמה לב.

סליחה על החפירה, אבל באמת שכואב לי ובבלוג האמיתי שלי דודים שלי קוראים, וזה לא נחמד לקרוא דבר כזה על אחותך.
סנייק.