הכל עניין של דימוי

 זהו. אחרי כל השנים של הכחשות והסתרות עצמיות נוצר איזה סדק קטן בכל הקשור בענייני בריאות ולמרות כל הנסיונות לדבוק בדימוי של בוהמיין נטול פשרות, טרובדור עליז המתנועע בעולם נטול דאגות, הגיע הרגע להיסתכל לאמת בעניים. הבעיה עם האמת שכאשר מסתכלים עליה לאחר שנים של הכחשה היא מופיעה בהרבה מיקרים עם כל ציפויי השקר והמראה יכול להיות די פטטי ואפילו קצת עלוב. לא פלא שרבים כל כך מעדיפים את השקר ואת ההכחשה. 
בשנה הבאה ימלאו לי (בע'ה) ששים שנה ואולי משהו בגיל הזה ממריץ אותי להסיר את הפחד מפני האמת כי כניראה שיש גיל שהאמת מתחחילה ליהיות ממילא שקופה וחוץ ממך כולם רואים אותה. 
והאמת היא שאני חולה במה שמכונה הסינדרום המטבולי. כלומר גם השמנת יתר, גם לחץ דם גבוה, סוכרת וגם שומנים בדם. אם מוסיפים לזה את הגנטיקה של הורי, אז האמת היא שלא נישאר לי הרבה סיכוי.זת אומרת, אני מקוה שכן וזו אחת הסיבות שהיצטרפתי לכאן למרות הרקע  הבוהמייני שלי שלא מתאים בשום אפן להגדרה של אדם חולה.
הבריחה מהדימוי העצמי כאדם עם מחלות כרוניות היתה גם אחת ההיתנגדויות שלי להיצטרפות כי כאמור מה לאמן בוהמיין כמוני ולדאגה לבריאות
וזו עבורי הבעיה המרכזית למעשה שפתרונה והסיכוי לאיזון שלה יכול לשפר את סיכויי ההחלמה שלי.
הדימוי שלי כבוהמיין נטול דאגות לא מסתדר לי עם מכוני כשר או הליכה על שפת הים ביחד עם ההמון כי שום בוהמיין המכבד את עצמו לא הולך ביחד עם ההמון בדאגה פטטית לבריאות שלו. בכלל, הדאגה לבריאות הגוף והנפש לא מתאימה לדימוי שלי כאמן המחרף את נפשו בברים אפלוליים עד אור הבקר תוך שתייה מרובה של אלכוהול עפוף בעשן סיגריות ונשים מסוכנות. ובכלל, חוק נגד העישון הזה בברים ומקומות ציבוריים זה ממש חוצפה כי מהו בר אמיתי ללא עשן סיגריות? אני אמנם הפסקתי לעשן לפני יותר מ15 שנה ולא ממש שותה אלכוהול חוץ מקצית יין בארוחה מזדמנת ולמען האמת גם לברים אני לא הולך אבל הדימוי חייב להישמר.
אין לי דימוי זמין של אמן-בוהמיין שהו גם אדם בריא האוהב ספורט, אוויר צח ואור שמש. אני כמובן מנסה להיתלוצץ ודי מודע לטימטום של הדימוי הקלוקל שמזמן  לא משמש את האמן של היום המלא עזוז, אוכל נכון, שוחה באיזה קאנטרי אפנתי ובכלל מעודכן לגבי המניות של ניירות הערך שלו. הדימוי של האמן כיום הוא הרבה יותר לכיוון המטרוסקסואל הנקי והבריא אבל מה לעשות, אני גדלתי בתקופה שכל אמן היה מחויב לחתוך את אחת מאזניו, לשים עגיל באזן  השניה ולעבוד בעליית גג דולפת מים ומוכת עכברושים. אתם יודעים, הדימוי של האמן הסובל שבסוף גם מת מאיזו מחלה קשה, רצוי שחפת. אז זהו, שחפת זה של רזים. אני הלכתי על מחלות של שמנים. זה אמנם קצת פחות הרואי מבחינת הכמות של הרחמים שזה מעורר אבל מה לעשות? זה לא לגמרי בשליטה כל עניין בניית הדימוי העצמי.וזה מביא אותי לנקודה המהרכזית שלי. הדימוי העצמי שלי הוא ההמפתח עבורי לשינוי המשמעותי היתכן לדעתי רק אם שינוי האפן שבו אני רואה את עצמי.וזו הסיבה שקראתי לבלוג שלי הבוהמיין החצוי כי למעשה אני כבר מזמן לא רואה את עצמי כאמן החייב לחיות באפן מסוכן ולא בריא על מנת להיחשב לייחודי, מעניין ויוצא דפן  אבל התת מודע שלי עדיין לא מצא את הדימוי העצמי הכולל את הדאגה לבריאות הגוף והנפש המתאימה גם לצורך באונטנטיות אישית וגם לרצון לתת ביטוי לתשוקה דיוניסית המהווה את הדחף הראשוני ביותר למימוש עצמי.אולי בגלל היותי אמן ויזואלי ואולי בגלל הצד החולמני שלי, בכל מיקרה, התחושה שלי שיש תואם מאד גדול בין הדימוי העצמי שלנו לבין האפן שאנו בונים את חיינו. כלומר יש יחס ברור בין המיבנים הפנימיים היוצרים את התבניות הצורניות של חיינו לבין האפן שהמיבנים הללו מקבלים מניפסטציה חיצונית. מצד אחד זה מאד בנלי וברור מאליו ומצד שני, זה די מדהים כמה העניין כלל לא נחקר מספיק ולא מקבל תשומת לב ראויה לא מצד הפסיכולוגי-אישי ולא מההיבט החינוכי ממסדי. אולי נח לי להשליך את האשמה על איזשהו ממסד "חיצוני" ובכך לפתור את עצמי מהאחריות אבל תחושת הבטן שלי שיש בעניין הזה, כלומר באינטראקציה בין תכן לצורה הרבה יותר ממה שניראה במבט ראשון.
עבורי בכל מיקרה, הנושא הזה מהוה את נקודת המפתח לכניסה שלי לכל העולם הזה של רפואה בכלל וריפוי עצמי בפרט.
כולי תיקוה שהבלוג שלי יהוה מכשיר עזר יעיל בבניה של דימוי עצמי המשופר המאפשר חיבור מאוזן בין ניגודים.