oops I did it again (המשוררת בריטני ספירס, אנגליה)

– "שלום, אפשר לדבר עם שלומי?"
– "מדבר", השבתי.
– "קוראים לי ב.י, אני בן 82, מתגורר לבדי, לפני שנה וחצי נפלתי ומאז אני סובל מכאבים איומים בצוואר ובראש, יום ולילה. לפני מספר שבועות הנכד שלי ראה כמה שאני סובל והציע לי סיגריה של חשיש כדי להרגיע את הכאבים. ניסיתי ובאמת לא הרגשתי ככה, משוחרר מכאבים, מזה הרבה זמן!"

– "ואיך אני יכול לעזור?" שאלתי. 
– "בזמן האחרן הנכד שלי לא מצליח לקנות את זה, אני מתייסר מכאבים והכדורים לא עוזרים… הנכד שלי הביא לי את מספר הטלפון שלך מהאינטרנט ואמר שאתה אולי תוכל לעזור לי…"

חייכתי לעצמי בעצב. לא רק הנכד לא מצליח להשיג חשיש, המדינה כולה נמצאת בעיצומו של "יובש" ממושך אשר הצליח, סוף סוף, להוציא את האזרחים אל הרחוב, ראו קישור בפייסבוק:
http://www.facebook.com/event.php?eid=114902165216851&ref=ts

"אני מבקש ממך, מתחנן ממש, אולי תוכל לעזור לי", המשיך הקשיש:
"אני בן 82, גם אם תוכל לעזור לי להרגיש יום-יומיים בלבד בלי כאבים, אני לא יודע כמה זמן עוד נשאר לי…."

נו, אימרו לי אתם מה אני אמור לעשות:
האם להפנות מבטי הצידה, להתעלם מ"לא תעמוד על דם רעך" ולהניח לו להמשיך לסבול? שלא לדבר על זה ש"חוק זה חוק" ושהכמות שאני מקבל, לצורך שימוש רפואי אישי, הינה מוגבלת למדי ולא מאפשרת לי לתרום ממנה לנזקקים.
החלטתי לנסוע לבקר אותו, לעמוד מקרוב על מצבו ובמידת הצורך, לסייע לו להגיש בקשה למשרד הבריאות.

התנצלתי בפני ליאת והילדים על האיחור הצפוי שלי לארוחת הערב והמשכתי לנסוע לירושלים. כשישבתי בסלון ביתו הוא סיפר שלי שמאז שאשתו נפטרה, לפני 20 שנה, הוא מתגורר לבדו:
"שום דבר לא מילא לי את החור, כאן בלב" הוא אמר, דמעות בעיניו, והצביע על מרכז החזה. לא רציתי לספר לו שמי כמוני יכול להבין אותו, הרי לפני פחות משלושים יום שיכלתי את בני…

התרשמתי שהכאבים שלו, הן הרגשיים והן הפיזיים, הינם אמיתים. רשימת הכדורים שהוא נוטל כוללת בין היתר glucumin, simvacor, micropirin ועוד. יש לו את כל המסמכים הרפואיים המתאימים כדי לזכות אותו בקנביס רפואי אולם הוא לא מאמין שהרופאים המטפלים בו יסכימו להמליץ וברור שללא לווי אישי שלי לרופא, הוא עצמו יתקשה להסביר מדוע הוא מבקש המלצה לשימוש בקנביס רפואי…

– "עכשיו כואב לך?" שאלתי בעודי מעיין במסמכים הרפואיים.
הוא השיב בהבעת פנים שאמרה יותר מכל.
החלטתי להציע לו ג'וינט מהקנביס הרפואי שלי.
אני יודע שאסור לי,
אני יודע שזה לא חוקי,
אני יודע ואני יודע ובכל זאת:
גם אם אתן לו ערב אחד של שחרור מכאבים, עבורו זה שווה עולם ומלואו.
לכן אם חטאתי בזאת לפניך בורא עולם, סלח נא לי על חולשתי…

עשר דקות וחצי ג'וינט לאחר מכן הוא העיד:
– "הכאב מתחיל להעלם, אני לא מאמין… הנה, אין לי כאבי ראש, הכתפיים יותר משוחררות…"
שמתי לב לכך שגם הדיבור שלו נהיה יותר ברור, פחות "דביק". לפי סיפורי הנוסטלגיה שהוא החל לחלוק איתי אין ספק שהזיכרון שלו לא נפגע:) ולמעשה, מי שישב מולי כבר לא היה קשיש בן 82 שמרוכז אך ורק בכאבים אלה צעיר כבן עשרים שחולק איתי, מבט שובבי בעיניו, סיפורים, חוויות ו"קטעים" הומוריסטים.
מאחר והוא סיפר לי שהוא עדיין, מידי פעם, נוהג ברכבו, שאלתי אותו אם כרגע, תחת השפעת הג'וינט, הוא מסוגל לנהוג והוא השיב:
"אני מודיע לך בדעה צלולה לחלוטין שאני לא יכול לנהוג ככה!"
שנינו פרצנו בצחוק (מי שלא עישן לא יבין).
 
סיכמנו שביום ראשון נהיה בקשר ושאשתדל להפנות אותו לרופא מתאים שיתמוך בבקשתו.

לצערי ישנם אלפים נוספים שזקוקים לאותה תרופה על מנת לחיות טיפ-טיפה יותר טוב, עם פחות כאבים ויותר חיוכים. לצערי ישנם יותר מידי רופאים שעדיין, ידם כבדה על המרשמים והם רואים פסול במה שאני עושה.
אני, בכל אופן, נותן דין וחשבון רק לבורא עולם.