שבר כלי

—————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————-

אני שבר כלי.
בעוד שבוע וחצי יש לי מבחן בגרות.
כבר כתבתי פה די והותר על המצבים הקיצוניים שהחרדה מביאה אותי אליהם,
אבל הפעם זה קשה הרבה יותר.
לפני יותר משבוע סבתא שלי היקרה עברה אירוע לבבי,
ואיבדה הכרה כשאני הייתי נוכחת בבית שלה.
היה מבעית. האמבולנסים, לראות אותה שרועה ככה,
לטוס אל בית החולים ולהיכנס לטיפול הנמרץ…
(כשיש זיכרונות עבר קשים שקשורים לנושא עם אבא שלי ועם סבתא שלי השניה).
היא שוחררה כבר מבית החולים,
כשהלב שלה בסדבמצב טוב יותר אחרי השתלת קוצב לב,
אבל היא……… (כאן מציפות אותי הדמעות….)
היא לא יודעת מה קורה איתה,
היא מדברת שטויות,
היא לא מזהה אותנו.
היא יושבת אומללה על כיסא גלגלים, מותשת,
כואבת, מבולבלת.
היו לה בעיות בריאותיות, אבל לא זה…
באותו יום לפני שזה קרה דיברנו
והיא הייתה צלולה לגמרי.
היא האישה הכי אמיצה, חכמה וחזקה שאני מכירה.
עברה את אושוויץ, התאלמנה בגיל צעיר, עברה ניתוחים רבים,
ותמיד שמרה על החיוך, ההומור, התבונה, הנדיבות וטוב הלב שלה.
ועכשיו היא זרוקה שם ככה, על הכיסא.
אנחנו מסביבה, והיא לא איתנו.
נשבר לי הלב. אין דרך אחרת לתאר את זה..
הראש שלי לא בלימודים,
ואני בוכה המון,
ופתאום מצאתי את עצמי חוזרת לאכול ולהקיא בלופים..
היום כבר נשברתי לגמרי.
אני לא עומדת בזה.
זה יותר מידי,
להתמודד עם החרדה, ועם מה שקורה לסבתא,
אני לא יכולה גם מבחנים וגם זה.
היום היה טיפול.
מעולם לא קרה לי שפגישה שלמה ישבתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות, עד היום.
אני מתמוטטת.
כל אלה לא הספיקו כנראה,
כשהגעתי היום לשיעור גיליתי שהחומר שלימדו אותי –
מרביתו בכלל לא רלוונטי לגביי,
ויש לי כמות חומר אדירה שאני אמורה ללמוד בשבוע.
אני כל כך רוצה לנוח,
לא לגשת,
אני באמת חושבת שהפעם המחיר יהיה כבד מידי
אם אנסה לדחוף את עצמי מעבר לגבולות היכולת שלי.
ומצד שני – כל כך קשה לי לוותר.
זה כישלון, זו תבוסה.
זה כל כך קשה לי.
כל החיים אני נמנעת ממצבים כאלה,
נמנעת מלנסות להתמודד כדי לא לאכזב את עצמי ואת הסביבה,
מה זה אומר עליי אם אוותר עכשיו?
ומצד שני – אני לא מסוגלת לסחוב את כל זה.
הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא תדאג לתור דחוף לפסיכיאטרית,
כדי שתתן לי כדורים. אני לא סובלת את זה.
עם כלום אני לא יכולה להתמודד…..
לעולם לא אוכל להיות אדם עצמאי ומתפקד.
כשאני מדברת על פירורי האדם שאני,
אני מתכוונת בדיוק לזה –
לתחושת השבריריות הזאת,
התחושה הזו שכאילו יש לי עור חשוף,
אין הגנה מספקת אל מול כל האיומים שמסביב.
אני לעולם לא הולכת על קרקע יציבה,
אני לא יודעת מי אני ומה אני,
ומה אני עושה פה בכלל
מה, מה לעזאזל אני עושה פה???
זה כל כך מיותר.
אני כל כך מיותרת.