ההתקף השני

היום אני יודעת שההתקף הראשון היה קייטנה.
זה בהחלט לא נעים לאבד ראיה בעין אחת, זה ברור, אבל זה עבר מהר (בעזרת הסטרואידים) וכאילו החיים חזרו למסלולם. אך נראה לי שמה שהקל עליי בהתקף הראשון שייך בעיקר לתחום הנפש. אז לא ידעתי מה יש לי. אי הידיעה מסתבר לי בדיעבד, יש בה גם משהו משחרר. אי אז, בעידן שלפני האבחון עדיין לא היה שם למה שיש לי. לא חשבתי שאני חולה, ופשוט התקדמתי עם המאורעות יד ביד.
עכשיו זה אחרת. עכשיו אני יודעת. בשלב הזה כל תחושה חדשה, כל דגדוג, כל עקצוץ, כל משב רוח מתפרש מיד כחלק ממשהו גדול יותר. ובאופן אוטומטי, עולה הפחד הנורא והמחשבות לאן זה מוביל? האם זה התקף? כמה חמור הוא יהיה? ואני רוצה את כל התשובות מיד. אין אצלי מקום לאי וודאות.
ההתקף השני מגיע בזמן בלתי צפוי. אחרי טיפול שיאצו אצל גליה.
ביום שאחרי הטיפול כשאני עומדת ומלמדת כיתה, אני מרגישה כמו זרמים בעמוד השדרה. תחושה חדשה עבורי. אני נדרכת.
בימים הבאים התחושות מתגברות. עם כל הזזת ראש אני מרגישה… מה בעצם אני מרגישה? איזו מילה לתת לזה? גם את זה אני מגלה. את הקושי של השפה להעתיק למילים חוויות ותחושות שהן כל כך אישיות וכל כך חמקמקות.
מה שבטוח, משהו עוצמתי עובר על עמוד השדרה שלי. עם כל הזזת ראש אני מרגישה זרם, לפעמים בעצמה של מכת חשמל. כל הפעולות הופכות איטיות יותר: מקלחת, לבישת בגדים, חבישת קסדת האופנוע, האיטיות מסייעת לי לא להביא על עצמי את הכאב. כשאני הולכת להסתפר אני משקרת לספר שנתפס לי הצוואר ולכן יקשה עליי להוריד ולהזיז את הראש.
ומעבר לתחושה הפיסית ישנה המפלה הנפשית. מה שוב עשיתי לא בסדר? אני עושה כל מה שגליה אומרת. את כל התרגילים, את כל המזונות, אז למה מגיע עוד התקף? החשד שלי על הקשר בין ההתקף לשיאצו תורם עוד יותר לחושת הבלבול וחוסר האונים שלי. בטלפון לגליה, עם דמעות כמובן, היא אינה פוסלת את הקשר, מרגיעה אותי כמיטב יכולתה ומציעה שאם ארצה להמשיך נוותר בינתיים על הפן הזה בטיפול ונמשיך עם השאר.
הרופאה רושמת לי כדורים להקלה בתסמינים. היא משאירה לי מרחב כלשהו בבחירת המינון.
נו, לא ממש חופש, במינון הגבוה אני סובלת כאבי בטן עזים ותחושות רעות, ובמינון הנמוך אין שינוי בתסמינים. אני מחליטה לוותר על הכדור.
אחרי כמה ימים של התבוססות עצמית בבורות הדכדוך והאין אונים, אני שוב חושבת מה עוד יש ביכולתי לשנות בחיי כדי להרגיש טוב יותר. אני מיד מרגישה ויודעת: אני עובדת יותר מדי. זה היעד הבא.