רופאים – עזרה או סבל?
הכל התחיל אתמול, כשהייתי עדיין חיילת שאהבה את צה"ל, בערך. הלכתי לרופאה צבאית, קצינה נחמדה סגן, שעדיין נהנת משירותה הסדיר, והיא אמרה לי, שוב, כמה המשקל שלי גרוע....
מכירים את זה שאתם הולכים לרופא הבטן שלכם מתכווצת, הידיים מתחילות להזיע, והראש מתחיל לכאוב? זה כי אתם, כמוני, יודעים בדיוק מה קורה לשמן שהולך לרופא. בתור התחלה, הרופא מסתכל עלייכם במבט של "הוא-יודע-בכלל-כמה-המשקל-שלו-מסוכו-לו-?" ואחרי שהוא מבין שהוא באמת תוקע בכם את העיניים שלו, הוא מתחיל לבדוק אתכם.
אתם כמעט נרגעים, מרגישים שאולי הרופא הזה יהיה שונה מאחרים, אבל אח"כ מגיע המשפט של "טוב, הבעיה שלך היא המשקל. אם תמשיך ככה…." וכל פעם יש להם המשך אחר.
בנתיים הרופאים הרגו אותי דרך התקפי לב, קטיעת איברים, עיוורות, שבץ מוחי, הריון… וכל אלה עוד לפני שאגיע לגיל 25. וכל פעם יש להם את אותו מבט, כאילו אני מתחתיהם, שווה פחות, כי לדעתם אני לא יכולה לשלוט באכילה שלי. לדעתם אני משמינה כי אני לא מבינה כמה זה פוגע בי.
אז איך הפוסט הזה התחיל? הוא התחיל מאתמול, כשהייתי אצל רופאה צבאית חביבה, בדרגת סגן, שניסתה להיות טיפה שונה. היא התחילה את השיחה במשפט: "אני רוצה שתדעי שזה מדאגה לך…" ואז המשיכה להסביר לי כמה המשקל שלי מסוכן, כמה אני כבר לא יכולה לשרת בצבא, כיוון שעברתי את המשקל המותר, וכמה היא לא מבינה איך עליתי 20 קילו אחרי שהורדתי מספר זהה, בחצי מהזמן.
לכו תסבירו לרופאה שהסיבה שבגללה השמנתם היא כי היה לכם חרא בצבא, כי המפקדת הקודמת שלכם פגעה בכם, והשק"ם היה מקום המפלט שלכם. לכו תסבירו לרופאה שאתם לא רוצים להיות שמנים, ושאתם גם לא מספיק מטומטמים כדי לחשוב שזה לא בסדר להיות שמנים. אני יודעת שזה רע, אני יודעת שזה הורג אותי לאט ובייסורים, אבל איך אני יכולה למנוע את זה בתור חלק מגוף כה קשה כמו צבא הגנה לישראל?
אז מתברר שאני לא יכולה למנוע את זה, והינה עוד רגע ואני משתחררת (כנראה) מצה"ל רק בשביל הבריאות שלי. אבל את העניים האלה של הרופאים, זה תמיד ירדוף אותי, עד שאהיה רזה במידה הנכונה.
ולכם, רופאים יקרים, אני מבקשת להבהיר – אני יודעת שכל הבעיות הבריאותיות שלי קורות בגלל משקל, באמת שאני יודעת. זה לא אומר שצריך להזכיר לי את זה כ-ל הזמן. להתחיל להסביר לי מה הבעיה במבט של "הכל-יראה-אחרת-אם-תרזי" ולנסות להסביר לי שהבריאות שלי תלויה בזה, לא עוזר לי. אני לא צריכה את הרחמים שלכם, אלא את העזרה.
אותה הרופאה-קצינה הנחמדה אתמול באמת דאגה לי. היא שולחת אותי לכמעט כל הרופאים הקיימים בצה"ל (מלבד תזונאית, לבקשתי), ובמקביל עוזרת לי לצאת מהמקום שמכאיב לי – צה"ל. היא לא הרצתה לי כמו יתר הרופאים כמה המשקל שלי מסוכן, אבל זה אולי כי היא ראתה מה שהם לא ראו – את הדמעות בעניים שלי, את ההבנה שהינה שוב אני קרובה מדי למוות, ואת הידיעה שזה לא יעזור.
אז תודה על ההקשבה,
סנייק
-
4 תגובות
