MRI

בביקור הבא שלי במרפאת המומחים אני מגלה שהתור שנקבע לי הוא לרופאה אחרת, לא הרופאה "שלי", זאת שהחשבתי לקבועה. "זו המדיניות" מסבירה לי באדיבות פקידת הקבלה. "אבל… אבל…" אני מחפשת את המילים, "היא מכירה אותי, היא נותנת לי להרגיש… בזכותה אני…", כל הטיעונים שלי נשמעים עכשיו באזני חסרי חשיבות, שוליים, לא קשורים למציאות, מול פניה החתומות של הפקידה. היא מאשרת "כך כולם אומרים. כולם רוצים מישהו מסויים. ככה זה. נכנסים למי שפנוי, כולם רופאים טובים".
אני נעלבת. מרגישה פתאום את היותי אחת מיני רבים. מתאבלת על משהו שנלקח ממני, גם אם אני לא בטוחה בדיוק מה הוא. אולי עצם העובדה שהיה לי משהו קבוע בתוך הכאוס, נקודת משען, ועכשיו זה נלקח.
הרופאה החדשה קורקטית. עושה את כל הבדיקות הנדרשות ביעילות מקצועית. אני מספרת על ההתקף האחרון ועל פחדי ממה שעוד מחכה לי. "תגידי תודה שההתקפים שלך תחושתיים ולא תנועתיים. יש יותר גרוע", היא מנחמת אותי. המשפט הזה, שמקומם אותי ברגע הראשון, שלא מכיל את רגשותיי, נראה לי מאוחר יותר, במרחק של שבועות ושנים כמתנה. במיוחד כשאני כבר יודעת כמה חשוב לי להודות על כל דבר בחיי, גם כשהוא נראה על פניו כבלתי ניתן להודיה.
הרופאה רושמת לי הפניה לבדיקת MRI. זו כבר תהיה השנייה ברפרטואר שלי.
"כבר עוד אחת"? אני מסתייגת. הבדיקה הזו מעמידה את הנטייה שלי לקלסטרופוביה לא מאובחנת, במבחן. "נבדוק אם המחלה פעילה והאם נוספו עוד נגעים בעמוד השדרה". הרופאה מסבירה בסבלנות. ומה הידע הזה ייתן לי ברמת הריפוי? אני חושבת לעצמי, ומוותרת על הגיית השאלה בקול רם.
בשלב הזה אני מאמינה שמילוי אחר הוראות הרופאים וביצוע כל הבדיקות ישפר את מצבי וסיכויי החלמתי.
בתור לבדיקה אני קוראת ספר כלשהו. מנסה לשוט לעולמות אחרים כדי לא לחשוב על הבדיקה. לפני חיילת שנפלה מסולם בצבא, ונחבלה בראשה. גם זה לא הסרט שלי. מגיע תורי. אני מוכנסת לצינור הצר, שוכבת כפותה, מצומצמת ומנסה לזכור לנשום. מגייסת את כל כח האמונה שלי שהם שם בחוץ יודעים מה שהם עושים, שהם לא הלכו בינתיים הביתה, ושהאוויר לא ייגמר לי.
הנה, סוף סוף המסוע נע לאחור. אבל למה לא משחררים אותי? והנה אני שומעת ברמקול את קולה של הטכנאית, המגיע ממימד אחר, מדבר אליי: "לצערנו נפלה טעות. היינו צריכים להזריק לך חומר לווריד, ואז לבצע את הבדיקה. אנו נזריק לך אותו עכשיו ונחזור על הבדיקה מיד".
אני שומעת ולא מאמינה. הנפש רוצה להמריא, לברוח, והגוף נשאר ממושמע וכנוע בתוך הצינור. אני נשבעת לעצמי שזו הפעם האחרונה.