ילד מתוק

תודה לתגובות הקודמות. אט אט מתחילה ההשלמה מצידי, דומני שנכון לרגע זה רק איתמר קיבל את הבשורה בגבורה ריאלית. קשה לי שלא להשבר מולו, קשה לי שלא להאשים את עצמי שלא "גילינו " את זה קודם ,למרות ש 3 רופאים אמרו לי שאיננני צריך  לחוש שום רגש אשמה.
איתמר ואני ישבנו ודיברנו ופתאום הדמעות זלגו מעצמן, ואז איתמר ניגש אלי מתבונן בי יושב-דומע ואומר לי "אבא, תפסיק להרגיש אשם, אתה לא אשם במה שקרה, גם הרופא הסביר לך את זה. זה המצב החדש , צריך להתמודד איתו" ילד בן 10.5 מעודד את אביו בדברים הכי הגיוניים.  עם כל ההיגיון בדבריו אני עדיין מאשים את עצמי, כי באיזהו מקום היה ברור לי שיש בעייה : כששתה יותר מהרגיל , כשקם להטיל את מימיו בלילה, כשהתלונן שהוא עייף. אני מניח שבצעתי איזו הדחקה, פחדתי מההתמודדות עם המחלה, אני עדיין פוחד ,הטראומה שעברה עלי עם מות אימי לא מרפה למרות ששתי הסכרות שונות בתכלית. כשהילד כבר הגיע עם חמצת בדם לבי"ח לא יכולתי שלא להאשים את עצמי. למרות התנהגותו הבוגרת ולמרות דברי הרופאים , אולי, רק אולי אם הייתי משכיל להביאו לבדיקה מס' ימים לפני כן , היה נמנע האשפוז בבי"ח, והסבל שנגרם לילד.
הלילה כבר ישנתי טוב יותר אחרי 2 לילות טרופים. היום בלילה אשאר לישון עימו בתקווה שאוכל לראותו נרדם לאיטו עם חיוך על השפתיים.