התנצלות

שבוע שעבר הייתי במחלקה. בזמן ההמתנה לרופא, פנתה אליי האישה שישבה לצידי, אישה דתייה, ושאלה אותי אם אני מכירה את הרופאים ואם ידוע לי האם הם מתייעצים בינם לפני שהם ממליצים על טיפול מסוים. היא חששה מרופאה צעירה שנראתה לה בתחילת הדרך. אמרתי לה שמכיוון שיצא לי להיתקל בכמה רופאים במחלקה, אני יודעת שחלקם מתייעצים עם רופאים אחרים וחלקם מנוסים דיו כדי לתת טיפול ללא התייעצות. המשכנו לדבר והיא המשיכה לשאול שאלות. סיפרה שהיא בשלבי האבחון ההתחלתיים והיא חוששת מהניסיון של הרופאה.
ואני, במקום להרגיע אותה, סיפרתי מהניסיון שלי. על התרופה שניתנה לי בלי בדיקה לבדוק אם אני מתאימה לה ובסופו של דבר פיתחתי אליה נוגדנים. על כך שלא ידעו אותי שאחות מטעם החברה אמורה להדריך אותי באיך להזריק לעצמי ולכן פניתי לקופ"ח, שם הדריכה אותי אחות לא מנוסה, מה שגרם לי לרעידות בכל הגוף למשך 3 לילות שלמים וחוסר תפקוד. ואז הרופא קרא לי ונקטעה השיחה. וכשנפרדתי ממנה לשלום והסתכלתי בעיניים המבוהלות שלה, הבנתי מה עשיתי וכבר לא יכולתי לתקן.

אני כותבת את הפוסט הזה ואני מתביישת בעצמי. איך יכולתי להבהיל אותה ככה? איזה חוסר רגישות מצידי. גם לי עשו בדיוק אותו הדבר, "הכינו" אותי למה שעתיד להיות וזה גרם לי להרגיש נורא. הבטחתי לעצמי שאני לא אנהג כך והנה, כזו בדיוק גם אני הייתי.
אני לא יודעת אם היא תגיע לכאן או אם יצא לה לקרוא את הפוסט הזה, אבל רציתי להתנצל מעומק לבי וזו נראית הדרך היחידה כרגע להגיע אליה.

חשוב לי שתדעי שיש לי גם חוויות טובות. יש לי רופא מקסים שמטפל בי ומשרה בי המון תחושת בטחון ובמחלה הזו זה המון. וגם המחלה לא כזו נוראית. אמנם אני עדיין לומדת להכיר אותה והיא לא כל כך מיוצבת אצלי, אבל אני בתחילת הדרך. אני מאמינה שבהמשך זה ישתפר. יש את ההלם הראשוני, מישהי כאן כתבה לי שזה לוקח שנה וחצי עד שאני אבין מה נפל עלי, אבל אז יהיה בסדר ויש חיים עם זה (אני בונה על זה, נשארה לי עוד חצי שנה שירד האסימון לגמרי). ויש גם את המקום הזה, שאני כותבת ומשתפת. רק התחלתי לגלות אותו, אבל יש כאן גם סיפורים מעודדים ויש גם סיפורים ריאליים יותר עם אמת קצת פחות פשוטה. אומרים שיהיה בסדר לא?

אני מקווה שתיתקלי באנשים שיעודדו אותך יותר ממני ושיבינו את הרגישות שאת מצויה בה אחרי הגילוי הזה. לצערי, לא השכלתי להבין את זה בשיחתנו.
תרגישי טוב ושיהיו רק בשורות טובות.