משחק החיים?!??!?

1.1.11

תאריך יפה לתחילת שנה,מקום פחות, מקום שלא הייתי מעלה על דעתי שאגיע אליו,שאשאר בו בכלל..
והנה אני מוצאת את עצמי שוב קמה לארוחת בוקר -שונאת ארוחות בוקר-אף פעם לא אהבתי לאכול בבוקר.
מחפשת אפשריות לצמצומים עד כמה שאפשר בגבולות הכלא הזה..יודעת שכל פעם שאני מרמה אני מרמה אני עצמי-מזינה אותה.יודעת. ומה? ממשיכה כי זה מה שאני יודעת ..כי כל כך אסור לי לעלות במשקל כי אני כל כך התמכרתי לעצמות של עצמי-בכלל לכל העצמות של מי שלא יהיו…אני מכורה אליהן משועבדת אליהן.אני לא אשקר היה שלב שבו ראיתי את עצמי ונבהלתי גיליתי עצמות שלא ידעתי על מיקומן לפני ועד כמה הן יכולות לצאת,עצמות אגן,כתפיים ,שכמות ,ידיים,מכירה ויודעת כבר..אבל עצם הירך למשל החיצונית..ניתן לראות אותה..מי היה מעלה על דעתו?…העצמות בגב למטה במקום שתי חורים –שתי עצמות,והצלעות -וואו הצלעות המהממות שבלי להתאמץ יוצאות,ואם אני מתאמצת-רואים לי אותן יותר בגב אפילו!כן לזה אני רוצה לשאוף אבל במצב רגיל בלי להתאמץ.עצמות בית החזה..מהממות!
כל העצמות באשר הן מקובלות ומוערצות..אני אוהבת אותן אהבה אמיתית אהבה עד מוות (תרתי משמע)..אבל משו מה זה אף פעם לא מספיק..לא מספק רזה..לא מספיק רואים…
עכשיו ,עכשיו בכלל אין לי על מה לדבר בכלל הן לא נמצאות כבר וכל עצם שנעלמת נעלם חלק ממני איתה.כל שכבת שומן שנערמת עליה ומטשטשת לי את האהבה שלי-הכמיהה שלי –התשוקה שלי,לוקח ממני חלק..וזה לא רק בי-זה גם בבנות חדשות שבאות..אני לא מסוגלת להוריד מהן את העיניים,אני מתה לראות אותן בגופיות,מתה לראות כמה שיותר חשוף,מתה לראות כמה שיותר את הגוף הכחוש הצנום והרזה ככל שהוא יותר רזה הוא יותר יפה יותר מגרה..מסקרן..מפחיד בהתחלה אבל מדליק לי את האדרנלין בגוף..לא יודעת…שגורם לי לרצות לראות עוד ולשאוף לזה..
ושוב מגיע ההרס והיא..ואומרים לי שאני שמנה ושאני בחיים לא אגיע לזה כמה שאני ארצה כמה שאני אתאמץ.ואני נכנעת לכורח המציאות שאומר לי שאני כרגע משועבדת לכלא האכילה הזה וכמה שאני ארצה להגיע לזה אני יכולה רק לדמיין..כי מה שהולך לקרות לי ולהן זה רק פיטום ועלייה במשקל אז אני בוכה.בוכה על העצמות שאני אט אט מאבדת,בוכה על הכמיהה שלי להיות כרגע במקום החדשה הכחושה שאולי אני הייתי ככה פעם,בוכה כי אני יודעת שכמה שאני מרגישה נורא עם עצמי כרגע,כמה שקשה לי עם הגוף השמן שלי כרגע-זה רק ילך ויהיה יותר גרוע..ואני אשמין ואשמין.
אז אני מוצאת את עצמי שואלתת המון פעמים את אותה שאלה,למה ?למה אני לא קמה והולכתת מפה.?אני יודעת שככל שאני אקדים ללכת ככה תהיה לי פחות עבודה לרדת בחוץ,הרי כל שבוע שאני פה רק מרחיק אותי מהמטרה שהייתה לי בראש- לרדת יותר מהשמקל שהתאשפזתי בו. ואני רואה את עצמי הולכת ומאבדת את זה בכל עליה במשקל.אז למה באמת אני לא הולכת?למה אני לא גודעת את ה"תהליך "המזופט הזה והכל כך פתאטי של ה"טיפול" הזה וחוזרת הביתה ויורדת ומתחילה להיות יותר שלווה,יותר שלמה עם עצמי?
אולי כי אני יודעת שאין לי באמת לאן לחזור,שאני יודעת שאיך שאני אצא מפה אני אגזור על עצמי חיים של אומללות שלא להתחיל לדבר על ההורים ועל המשפחה בכלל שזה ברור מאליו שלי לא ייתנו להמשיך לרדת במשקל שיהיו מלחמות בלתי פוסקות סביב האוכל מלחמות התשה שלי נגדם.מלחמות שיתישו אותם ובסוף ימוטטו אותם.אולי כי אני יודעת שהחיים שיהיו לי במשקל הזה יהיו חיים אומללים, חיים בודדים, חיים בכאילו..חיים בצל החיים..הרי תמיד חייתי דרך..הסתכלתי על כולם חיים ועמדתי מהצד והתבוננתי..זה לא ישנה הפעם.
אולי בגלל זה אני נשארת ..שלא להתחיל לדבר בכלל על נעמה- שהיא לכשעצמה הסיבה העיקרית לעובדה שאני עדיין בחיים,לעובדה שעדיין לא התאבדתי..שלא קטעתי לעצמי את החיים..או איך שנקרא לזה..כן היא אחת הסיבות להשארות שלי גם..אבל מי מבטיח לי שפיות?מי מבטיח לי פחות חולי?מי ישמור עלי כשאני ארגיש בודדה?מי יחבק אותי כשאני צריכה?
מי יושיט לי כתף כשאני זקוקה לה?ילטף אותי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר יחזק לי את הצד ה"בריא" או לפחות הצד שגורם לי לרצות להשאר.מי יקשיב לי לכל התכולה המחליאה שיש לי בפנים את כל הקיא של המילים ששמור אצלי בפנים?מי יהיה שם תמיד ולא יעזוב?אף אחד!
רק היא-היא והוא-היצר ההרסני והם יהיו שם תמיד, יתייחסו לחיים שלי כמשחק-פעם הם הטובים,פעם הם הרעים.
אבל מה שאני יודעת הוא שתמיד הם שם..