החיבוק שלא קיים

 הכל חוזר,המחלמה ,האוכל,המחשבות.קשה לי מרגישה כלואה בתוך עצמי מתחילה לאהוב שוב את התחושה של הרעב בבטן,לא מבינה מנסה להסביר לעצמי שזה בסדר,שמותר לי לאכול,הגוף זקוק לזה,אבל הראש מורה אחרת.מציקים לי עם האוכל פה מנסים להכריח אותי שוב לאכול,ובמקום שאקבל את העזרה שלהם שבאמת ובתמים רוצים את טובתי,אני רואה אותם כאויבים.
אני כבר לא מדברת על ההורים,אני כבר לא איתם,אני מדברת על אנשים שבאמת אכפת להם ממני ומהנפש שלי,לפעמים אני לא מבינה את העובדה שאני חולה כמו כל חולי אחר,מכורה טוטאלית להרגשות,למחשבות.
מציק לי האוכל בבטן,הקאתי,הרגשתי טוב עם זה,הרשיתי לעצמי לאכול כי הקאתי.שנאתי את עצמי.
שנאתי את אמא של חברה שלי שהכינה לי אוכל,שנאתי את האוכל שמזין אותי,שנותן ליישות שלי להתקיים,שנאתי אותי כי הקאתי.
מאבדת אט אט את עצמי,מאבדת את החבלים שלי,מפחדת לחזור אחורה,כל יום הוא מלחמה קשה ומתישה,מלחמה שלא נגמרת,פעם לצד שלי,פעם לטובתי ופעם לטובתה.
מפחדת מעצמי,מפחדת מהכלום,מהריקנות.
קשה לי פה וקשה לי בבית קשה לי להיות מאוכלסת כולנו בחדר אחד כל המשפחה שלה, קשה לי השהייה שם כאילו מכריחה עצמי להשאר שם,לשבת..רוצה ללכת לחדר לבכות להסגר בחדר, יודעת שזה לא טוב לי לא בריא לי ויחד עם זאת זה כל כך חסר לי,נאטמת שוב נסגרת.
הבטחון שלי מתחיל להתערער שוב, קשה להיות במחיצת לירון היא כל כך חכמה כל כך רזה,קשה לי שהיא אוכלת פחות ממני,מרגישה באפיסת כוחות חוסר רצון לבצע כל פעולה שהיא אינה שינה אין לי כוח אפילו לרוץ להזיז את עצמי-דבר שכל כך אהבתי,מרגשיה אבודה בים הצלילים,רואה את אמא של לירון נותנת לה כל כך הרבה אהבה ורוצה גם,מרגישה כאילו כל הפגנת חיבה ממנה אלי היא מאולצת,שאני לא אקנא,איך מסבירים שאני זקוקה לחום,לאהבה,לחיבוק אמיתי,אעז ואומר-חיבוק אם,שלעולם לא היה לי,חיבוק אמיתי,כן אוהב,בשעה כזו קריטית וקשה לי,בזמן שאני צריכה הכלה,אהבה,חום.איך לדעת להשתיק את הצורך הזה מתוך הבנה שלעולם לא אקבל זאת.
איך למלא את החלל הזה ללא החיבוק המוכר של אנה,איך להתמודדת עם הבדידות הזו הקשה מנשוא,איך לא לפנות אליה ישירות,לרוץ לזרועותיה הפתוחות לרווחה,המקבלות ללא תנאים-בעצם קיים רק תנאי אחד הכרחי-רזון עד מוות!
מרגישה טיפשה,לא מוצלחת,לא מעניינת מספיק שאקבל אהבה,כאילו כמעט..לא בדיוק..
מרגישה מיותרת,כאילו גוזלת זמן יקר של כולם,חושבת מה חושבים עלי.
יודעת שאני מקלה על עצמי,מפחדת שאני שוב נופלת לתהום עמוקה ללא תחתית,תהום שאני כבר מכירה,יודעת,ומבועתת ממנה,חוצה שוב את הגבולות שלי עם עצמי,מרגישה שאף אחד לא יכול עלי ועליה,לא רוצה להיות בסדר,לא רוצה להיות טובה.לא רוצה להיות רגילה.אני לא יודעת אם אני חזקה מספיק,ואם כן אני מקלה עלי כל כך,בורחת מהתמודדויות שלי.אני לא יכולה להיות בחוץ לבד?כזו חלשה אני שאני חייבת מסגרת?עד כמה דפוקה אני?רק לפעמים אני קולטת שאני ממש מכורה,ואוהבת את ההרגשה הזו,כל ההשקעה,כל המאמץ יכולים לרדת בשניה לטימיון,רק אם אני אבחר.
תוהה לעצמי אם אי פעם אקבל חיבוק אמיתי שיישאר איתי ולא יעלם?