לא בלי בני

 את הפוסט הבא שלחתי לפני זמן קצר כמאמר ביכורים מקצועי לקראת יום העצמאות לאתר המתמקד בבני הנעורים .
משתפת אתכם לראשונה. תודה. 

לא בלי בני/ רז בר

שגרת יומנו רצופת אירועים. חלקם נצברים כזיכרון מתוק, כניסיון חיים, כציוני דרך. אחרים הופכים להתמודדות ארוכה ומתמשכת.
כבר חציתי שנים קודם לכן עם בכורתי את נפתולי גיל ההתבגרות. נתיב הצמיחה לעצמאות היה הדדי. היא מתבגרת "מהספרים" ממושמעת מחד ומתמרדת "כשצריך". אני חוששת, מאפשרת, מגבילה.

כאם, כמחנכת בחטיבת הביניים בעברי וכמאמנת אישית בהווה התלבטתי ועדיין, באחת הסוגיות היותר משמעותיות: מה קדם למה? האם זהו תהליך ההתבגרות המוליד את המרדנות או שמא המרדנות היא פרי השאיפה לעצמאות אישית ובמילה אחרת – ההתבגרות?
אצל בני, לא ידעתי מי מהם הגיח לחיינו מוקדם יותר משציפינו לו. מופתעים עד פעורי פה, נדהמנו לנוכח הגעתו המוקדמת של "המאבק לשחרור" בעודו מלווה דרשנות בלתי נלאית לגיבוש זהותו העצמית.
קצב הנסיקה היה מסחרר וכמוהו גם גודל ההתרסקות שלא אחרה לבוא.

נחישותו לעמוד על החלטותיו בכל מחיר הפתיעה. השתוממנו מהתנהלותו והוא רק בתחילת העשור השני לחייו. ברגע שהחליט שאין הסבר הגיוני למנוע ממנו יציאה למשל. לא עמד שום דבר בדרכו. גם לא איומי סרק למחיר התוצאה שיאלץ לשלם…
"אמא"! פנה בני נחרצות. "גם אם לא תתנו לי כסף אצא ואלווה כסף מחברים. כי הנימוקים שלכם למנוע ממני לצאת, פשוט אינם משכנעים" … ואני כאם מגוננת מחד וכשואפת לגדל נער עצמאי מאידך, למדתי דרכו גיבוש זהות עצמית-מהו.

אלא שמחיר השחרור היה כואב. הכאוס של לקיחת עצמאות ברעב גדול לגיבוש זהות אישית בגיל כל כך צעיר, תבע מחיר פיזי, רגשי, וכמובן נפשי…
עלם חמודות, נער מתבגר, תמיר, מוקף רשת ביטחון חברתית, פעלתן, בעל חוש הומור ואינטליגנציה גבוהה. זה שיאמר תמיד את המילה האחרונה… הפך בלילה קודר אחד (תרתי משמע) לפרח קמל.
התנתק מהסביבה החברתית, המשפחתית והלימודית והסתגר בדלת אמותיו ובמיטתו למשך 3 שנים….
איני יודעת לומר מה מהם היה הזרז הדומיננטי או שמא היה זה השילוב הגורף שבין מערבולת הרגשות, התהפוכות ההורמונאליות, הדימוי העצמי שהפך פגיע ללא היכר והתקשורת שהפכה בעייתית.

בקר אחד ממש כמו בסיפורים התהפכה שגרת חיינו. הדלת ננעלה. התעוררנו למציאות חדשה.
מה שהחל בתהליך עצמאות של נער מתבגר הפך לאסון. שום תאור מילולי שאגייס כאן לצורך ניסוח התמונה, לא יביע את גודל ולא את עוצמת הכאב המתמשך.
משפחה נורמטיבית המגדלת נער מתבגר בבית חם ותומך, חוברת בחוסר אונים מוחלט ופוסעת לאורכו של מסע ארוך, כואב ומייגע.
לימים ניצח התא המשפחתי את הגדולה בהתנסויות ויכל לה.
וכשהוא כבר בפתחו של העשור השלישי לחייו נותרה הצלקת והפכה להיות חלק בלתי נפרד מזהותו המתחדשת של בני.

רז בר.