הפרעת אכילה או גלגל הצלה?

המתות חסד.
דבר שנוי במחלוקת אבל בהחלט לגיטימי, בסיטואציה המתאימה, כמובן.
החיים הם אמיתה, עובדה מוחלטת שהוטבעה בלקסיקון עתיק יומין כהכרח המציאות, המציאות הרי מייצגת את הכאן ועכשיו פרשנות שוות ערך לחיים, כולנו חווים את רבדי החיים השונים ובוחרים לבסוף באיזו דרך לפסוע ולצאת למסע במעלה הסקאלה אשר בסופה, מוות. היעדר החיים. סוף. ספקולציה בלבד שנטמעה ועודנה מצטיירת כפחד אלמותי מהחוסר אלמותיות בעצם.
ספקולציה תעמולתית שחילחלה אט אט במהלך ההיסטוריה מפאת בורות של גדולי המוחות, מהקוף הקטן בתהליך האבולוציה עד איינשטיין בכבודו ובעצמו.
החיים הם דרך, אשר רבים בוחרים להמנע ממנה.
דרך,מסלול,שביל.
לא יותר.
צאצאי סיזיפוס שכמותנו, מעדיפים לנשוא סלע כבד על כתפנו בלי להגיע לפסגה, בריש גלי כל עוד יש תקווה תעמולתית להיאחז בה או סיפוק מיניאטורי המאריך את נשמת אפנו ונפשנו בעוד כמה שניות בודדות המהולות בואקום שחור השואב אותנו ללא הפסק.
אני אישית, מרגישה לעיתים שכשאני תחת הסטטוס המחריד והלא נעים במיוחד של "הפרעת האכילה" אני מסוגלת להיאחז בעור שיניי בתקווה המזויפת הזאת, הרי כשאני אתגבר על הפרעת האכילה ואצא במצח נחושה ובחזה נפוח לעבר החיים אמיתיים, הכל יהיה בסדר! לא?!?
אז זהו שלא.
בלי הפרעת האכילה\סמים והסחות דעת נלוזות כגון אלה איני יכולה להתחמק מהמבט השטני הנעוץ בי מיום היוולדי ואשר לא נותן לי מנוח.
הפרעת אכילה לעתים היא גלגל הצלה המשאיר אותי, גם אם לא על סיפון הספינה, בקרבתה.
בלעדיה ובלי כל נספחי התרבות הנלווים אליה אני מפחדת שאני אסחף אל לב ההוריקן.
כך שאם אני כבר מזמן מתה מבפנים,
וחיזוקים חיוביים או סיפוקים לא מעלים לי את רמת הדופאמין במוחי המעוות ושלוח הרסן אלא מעלים את רמת החרדה הקיימת בי לפסגות הגבוהות מהאוורסט…
המתת חסד על רקע נפשי היא אקטואלית? לגיטימית?
-לא! תאמרו מתוך פיקסציה מולדת.
למה לא, בעצם?