כעסים על סכרת

סכרת- אני ממש שונא אותה מאז פרצה לחיינו כסערה אימתנית. היא פגעה בבני בכורי ,ילד בן 11 . גילינו אותה בראש השנה האחרון חודש 9/2010 . יש בי כעס אדיר ,הכעס אינו מנותב,הכעס קיים .כלפי מי ? ממש לא ברור. האם בי מצוי האשם למחלתו? הרי אף אחד לא באמת יודע מה הגורם למחלה הארורה.אולי משהו שנתתי לו לאכול,שגרם בסופו של יום לשיבוש מערכת החיסון … אולי גורם אחר שהיה בשליטתי? לפני המחלה מעולם לא התעניינתי מה פחמימתי ומה חלבוני ,בכלל לא עניין אותי, ולמען האמת גם לא ידעתי מי שייך לאיזו קבוצה. זה היה מסוג הדברים שאתה יודע שהם שם, אך לא מתאמץ באמת להבין מי שייך לאן,אין לזה שום משמעות קיומית או אחרת עבורך, לכן אתה מנתב את מקורות קליטת הידע שלך לאפיקים אחרים. מאז המחלה, מוצא עצמי מתבונן ברכיבי המזון ,מחשב מנות פחמימה. יודע על בוריין את כל המנות שניתן לאכול.
קיימת עלייה מהותית בתחלואה במהלך עשרות השנים האחרונות .מדינות שכמעט לא ידעו סכרת "נעורים" מהי נלחמות בתופעה ההולכת ומתגברת חדשות לבקרים. חורה לי שהטיפול מתמקד בסימפטום עצמו, אך לא בבעייה האמיתית שהיא מערכת החיסון שהחליטה לתקוף את תאי הלבלב.משאבה, אינסולין ארוך טווח,קצר טווח ,הכל לשם טיפול בסימפטום.. אבל היי חבר'ה מה באמת קורה שם שמעורר את מעכת החיסון לתקוף ? מי הזרז שגורם לכל הסבל הזה ?
אני חושב שההתמודדות קשה לי מאוד שכן באתי ממשפחה סכרתית בה האימא נפטרה מסיבוכים קשים בשל הסכרת. עם יד על הלב אני יכול לומר שהיא רקחה את גורלה במו ידיה . לא שמרה דיאטה מאוזנת ,עישנה 3 חפיסות סגריות ליום ,לא עשתה דבר למען עצמה עד שהיה מאוחר מידי. כשהיה מאוחר היא הכתה על חטא. אולם,טרם ראיתי ולו אחד שמנהל משא ומתן מוצלח עם מלאך המוות, מרגע שזה החל לאחוז אחיזה רמה בנפשך. כך החלה התדרדרות שכללה קטיעת רגליים,עיוורון,דיאליזות .ובסוף בסוף , כחודש לפני מותה בגיל 62 דמנציה חריפה.
כך, כשהגעתי לחדר המיון בידיעה ברורה שיש לבני סכרת נעורים נזרקתי לאחור לחודש 1/1995 עת אימא אדמה קיבלה לחיקה את אימא שלי. אימא שיכלה לחיות ולפגוש כעבור 6 שנים את בני הבכור,אימא שיכלה ללוות אותי בשמחות ובעצב, אימא שהיתה אישה חזקה כגבר . ג'דה אמיתית,שאף אחד חוץ מהסכרת לא יכול היה לגבור עליה. קשה לי להמנע מהפחד. נכון, מדובר בשתי מחלות שונות לכאורה, אך במידה ולא שומרים התוצאות זהות.
עד היום ,למרות שחלפו כמעט 10 חודשים אני לא מסוגל להתבונן בבני מזריק, פשוט לא מסוגל לעשות זאת. אני מבין את כל ההסברים, כולל שלו שזה "לא כואב" ,וניתן לחיות עם המחלה, אולם אני נושא בקרבי צלקת עמוקה ,עמוקה מאוד . שכן , משחר נעורי ראיתי הזרקות אינסולין יומיומיות,ראיתי את הסוף, התבוננתי למלאך המוות בלבן של העיניים , והייתי שם "לעצום" את העיניים לאימי . המוות לא מפחיד אותי, כלל לא, המוות קיים בשביל כולנו , המוות חלק מהחיים,הגלישה לקראתו היא זו שמפחידה אותי. התהליכים שגוררים אותך לקראתו, החלשות הגוף , החלשות הנפש, התלות באחר . כשזה קרה לבני, פשוט התפרקתי כליל . בצד הרציונלי ,אני יודע היטב שהמחלה ברת טיפול, אני יודע שאנשים חיים איתה היטב כל עוד הם שומרים,ואינם שונים מזולתם פרט לעובדה שהם צריכים לשמור תפריט מאוזן לבדוק "סוכר " ולהזריק. בצד האמוציונלי (ששולט בי לעת עתה ) קשה לי , קשה לי מאוד . אני מתבונן בו בעיניים דומעות ,מזריק … מתבונן בו רוצה גלידה \פרי \ פרוסת לחם ואינו יכול לקבלה אם ערכי הסוכר אינם "בנורמה" או בין הארוחות.
אני אוצר בקרבי זעם עצום ,שאינו מתועל לאף מקום,שכן אין לו למי להיות מתועל. אם הייתי אדם מאמין,אולי הייתי מוצא נחמה פורתא מבעל הנחמות . אולם, איני אדם מאמין.אני זועק את כאבי (עמוק לתוך נשמתי ) מידי יום. דואג, חרד,ויודע שמי שיקבע את גורלו יהא בני. גורלו יחרץ במו ידיו תרתי משמע. ישמור יחייה,יזלזל – גזר דינו יחרץ. שנאמר ניתן להביא את הסוס לשוקת,אולם לא ניתן להכריחו לשתות.

בברכת רפואה שלמה והמון אופטימיות למציאת מרפא מושלם.