כפסע מפרישה

איזה כיף! כולי נרגשת משמחה! אני מתחילה את השנה השביעית שלי בשביל ישראל. כן, הרבה פחד מקנן בתוכי, הפחד אם אצליח למרות הקשיים שנוספו לי לעשות זאת. היום המיוחל הגיע, ויצאתי לדרך אל המסלול הראשון.

המפגש המחודש עם חבריי לקבוצה הרחיב את הלב מהשמחה של הביחד, במטרה אחת. התחלנו את היום בחלק הארכיאולוגי הנלווה לשביל. הפעם ביקרנו ב"תל ערד" השוכן בבקעת ערד ונישא לגובה 576 מטר מעל פני הים.

זו היתה עיר כנענית מתקופת הברונזה ושימשה כמגנת הדרך לירושלים וחברון.

לאחר שסיימנו את הסיור המרתק שמנו פעמינו ל"הר עמשא". היום זהו מושב שיתופי. המושב שוכן בקצה יער יתיר.

זו היתה הנקודה ממנה התחלנו את ההליכה. צעדנו עד ל"דריג'את". זהו ישוב ערבי בצפון הנגב. שהוקם ע"י פלאחים שהגיעו מדרום הר חברון והביאו עימם, את תרבות המערות שחצבו במו ידיהם. ג'אבר, בן המקום, אירח אותנו במערה שבה גדל עם כל משפחתו ושיתף אותנו בסיפור חייו המרתק ומעורר השראה.

זו היתה התחלה טובה ונעימה של השנה. שבועיים אחר כך הגיע תורו של המסלול השני, שהחל בפאתי העיר ערד. צעדנו לאורכו של נחל דומיה, למדנו על בורות המים ועל מטמורות.

הדרך בחלקו הראשון של היום היתה מאתגרת מאוד עבורי, שפע העליות ביום חם חסר-צל לחלוטין הביא את גופי להתשה שטרם חשתי בה לכל אורך השנים. תוך כדי ההתמודדות להמשיך כל צעד וצעד התחוור לי שלא נותרה לי ברירה אלא לפרוש. חלקו הראשון של המסלול סיימנו במפגש על כביש סלול שבהמשכו המתין לנו האוטובוס לעצירת התרעננות. ואני, שמעולם לא נשברת, עצרתי על הכביש וביקשתי שיבואו לאסוף אותי. זו היתה נקודת שבר שבה ההמשך עדיין לא היה ברור לי. בהיותי באוטובוס המקורר התלבטתי קשות מה עליי להחליט. למזלי קרירות האוויר החלה להוריד את חום גופי והשיבה לי מעט מכוחותיי. המדריך אמר לי משפט מחץ "תחשבי איך תרגישי כשתראי את התמונות מהמשך היום." לשמחתי, באותו הרגע קיבלתי פרץ של אנרגיה מחודשת שהביאה אותי לכדי מעשה. אספתי חפציי והצטרפתי אל חבריי הנפלאים. למרות הפחד מההמשך צעדתי בשמחה בנוף קניוני קסום של נחל רחף, מלא אתגרים שמעלים את האדרנלין ואיתו את היכולת.

בשלב הזה מזג האוויר השתנה לטובתינו, הדרך היתה מוצלת ברובה, ומשב אוויר נעים אפף אותנו. החיוך לא מש לרגע מפניי. את המסלול סיימנו ב"כפר הנוקדים".

אני יודעת שכוח הנפש מאפשר לגוף להתגבר על הקשיים הפיזיים, ואין לדעת היכן הגבול. ברור לי שהדרך לא קלה, ובכל פעם אכבוש עוד קצת ממנה עד להגשמה.

להתראות בהמשך,
אריאלה