אמביוולנציה

החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים. שאני מחלימה. ואני באמת נלחמת בכל דחף, בכל צורך, בכל סימפטום. אבל האמביוולנטיות הזאת, הקולות המנוגדים בראש, זה משגע… מילה אחת שנאמרה היום, בלי שום כוונה רעה, פגעה בי כל כך והנה אני שוב רוצה לחזור למקום המוכר ולהפסיק לאכול. למה? מה לעזאזל זה נותן לי? החלטתי ששום דבר לא שווה שאני אסוג אחורה עכשיו, אחרי שהצלחתי להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. אבל הקול הפנימי הנוסף הזה, שכבר לא לוחש אלא צועק לי לצמצם, להפסיק, להיעלם…  למה לסביבה יש כל כך הרבה כוח עליי? למה כשמישהו אחר נפגע הוא לא מעניש את עצמו ואני בוחרת בדרך שבסופו של דבר פוגעת רק בי? רגישות היתר הזאת גורמת לי לרצות להסתגר בחדר, לא לפגוש, לא לראות, לא לשמוע – לא להיפגע…