הוליק I

עניין אותי פתאום איך היה נראה סרט שצילמו על בחורה הסובלת מהפרעת אכילה, ואיך הקהל היה מגיב.
אני צופה עכשיו בסרט "ווידויים של שופהוליק", ומתעצבנת ככל שהסרט מתקדם- שתפסיק כבר לברוח מגובה החובות! כל מה שהיא צריכה זה לחסוך איזה שתי משכורות והיא מסודרת! ואז רואים אותה מוציאה משכורת שלמה על שמלה. אחרי שאמרה לבוס (ספויילר- שנהיה גם בן הזוג שלה) שגובה החובות הוא בכלל איזה אקס מטריד, הצפייה בכל המאמץ הזה שהיא משקיעה כדי לברוח מגובה החובות, לראות איך היא משקרת לאנשים סביבה למרות שהקריירה שלה בנסיקה (ונראה שגם יתגלו הדברים תהיה בקריסה), לראות איך במקום להתקדם היא נתקעת במקום מבחינה אישיותית בגלל חוסר יכולתה להפסיק.

זה מתגלם בצורה הטובה ביותר (לדעתי) כאשר היא בדיוק מתחילה לעבוד במקום עבודה חדש, היא מבינה באופנה והמקום בפיננסים, והבוס החתיך לוקח אותה להרצאה, ומסביר לה אילו ראשי פרקים (היא כתבת במגזין) הוא מצפה לראות, בשפתה ("שפת האופנה" אם תרצו). הוא אומר לה שעד 3 הוא מצפה שראשי הפרקים כבר יגיעו אליו למייל. (כבר ציינתי שהוא חשוף לפגיעת אש כשהוא עושה את זה? כשהוא שוכר אותה? שהוא נותן לה את הקרדיט שמגיע לו? שהיא מעוניינת בו רומנטית? או אז עכשיו אני מציינת 🙂 )

ואז, כשנראה שיש לה הזדמנות פז בידיים, הוא בדרכה בייתנ לעשות את עבודתה, כשפלאייר המבשר על "יריד מותגים" מתעופף לידיה, יחד עם הOh no!! שהיא פלטה כרפלקס. היריד מתקיים ב-2. ברור שאם תלך אליו לא תוכל להכין את עבודתה. מה תעשה???

היא הולכת ליריד, מנסה לשכנע את עצמה שהיא לא צריכה כלום (בעזרת אימון עצמי שלמדה מקלטת המיועדת לשופהוליקים), וחוזרת הבייתה עם שקיות. שקים בעצם. של מותגים יקרים ומיותרים.

מתוך הדיכאון ששקעה בו בעקבות הקניה היא מצליחה לכתוב את ראשי הפרקים בצורה מצויינת (סרטים, אתם יודעים 🙂 ), כתוצאה מהאכזבה שפגעה בה כשגילתה שמגפיי קשמיר הם קודם כל 95% פוליאסטר.

ועכשיו, העניין הוא כזה-
הסיבה שמתסכל אותי כל כך לצפות בסרט הזה היא שנורא מקווים שהיא כבר תעזוב את שפעת הקניות שלה, היא מגיעה סופסוף למצב בו היא יכולה להגשים חלום- את חלום הילדות היחיד שלה. ומה שכל פעם מושך אותה אחורה הוא אותה התמכרות לקניות.
ובהתחלה היה נראה שאם תהיה לה הכנסה טובה היא תוכל להחזיר את החובות, ולהתקדם סופסוף, למרות הקניות. אבל כשיש לה הכנסה גדולה יותר, היא קונה דברים יקרים הרבה יותר. רק חופרת את הבור שלה יותר ויותר עמוק…
הרי ברור ששלולה מוקשים שלא מפסיק סופו להתפוצץ עם אהבתו (ככל הנראה) היחידה.
והצופה צופה, ואומר לעצמו- לעזאזל! מה הבעיה שלה פשוט להפסיק לקנות?! להפסיק להעביר את כרטיס האשראי שלה כל הזמן!! הרי עכשיו, בשונה מתחילת הסרט, יש לה הכל- חבר חתיך, עובד קשה, וג'נטלמן אמיתי שיש לו גם אמא עשירה, עבודה טובה ומקפצה למשרת חלומותיה מאז הייתה קטנה, היא נראית טוב (לא רק הבגדים) ואנשים מחבבים אותה בכל מקום אליו היא הולכת, למרות המבוכות האין-סופיות שנגרמות לה בגלל מעטה השקרים…

האם זהו גם המצב שלנו?
האם ככה סיפורינו נראה לעיניי הציבור (משפחה, חברים, קבוצות ש(מנסים) להסביר להן, אנשים)?
ואם כן, האם גם אנחנו יכולות, אולי, פשוט, להפסיק?
פשוט להפסיק…
כי מה ההבדל בין בולמוס אכילה לבולמוס קניות? שניהם נראים לעיין, שניהם מעסיקים את הלב, שניהם גוררים אחריהם מעטה שקרים ובושה…

אני תוהה אם כל ההתמכרויות הן כאלה. האם כולן מזיקות? האם זה ספציפי לאלכוהול, כסף, סמים, אלכוהול, מין, פירומניה, או שזה ממשיך גם לאלה שלמשל "אוהבים מאוד מאוד" סחלבים.

מה העניין בהתמכוריות האלה? למה כל כך קשה להפסיק?

וחשוב מזה-

איך מפסיקים בכל זאת?

אשמח לשמוע דעתכם. 🙂