היום הראשון במחלקה

או קי, אז היום הראשון עבר. מלווה בהמון פחדים וחששות. קשה לי. קשה לי עם אובדן הפרטיות, קשה עם האוכל והכאבים. אני אוכלת מזון שלא אכלתי המון זמן. והבטן.. אוי הבטן, קשה וכואבת,  ממש כמו מצב רוחי ברגע כתיבת שורות אלה. באתי עם כוונות טובות, באמת באמת.. להבריא ולעשות זאת על ידי התנהגות טובה. באתי להשיב את חיי למסלולם, אבל לאחר יום טעון שבעצם התחיל אתמול כי בלילה לא הצלחתי לישון ואחרי סבב בין רופאים, אחיות ויתר אנשים שאיני יודעת מה תפקידם בכוח המטרה נראית רחוקה שנות אור.. אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. הצוות קשה, נדמה כרוצה לדכא אותי (אני לא מספיק מדוכאת?). אחות אחת אומרת דבר מה ואחות אחרת סותרת אותה. אוף לא ברור לי מי נגד מי במקום הזה. הפחדים והחרדות רק הולכים ומתעצמים. וכעת נוסף להם הפחד מקבלת אינשור (חלילה וחס) רק כי הנחתי יד אחת על השולחן או כי פיסת מלפפון עלובה נפלה לי בטעות על הריצפה. אני תוהה, עונש לא אמור לקבל מי שחטא בזדון? למה הדיקטטורה למי שבא מרצון ורוצה להחלים.

התקשרתי לאמא, בכיתי שאני רוצה הביתה. (כזו תחושת כישלון). אני מתגעגעת אליה כאילו שלא "בילינו" את רוב הבוקר ביחד.

אני רוצה את המיטה שלי, את הכלבה שלי, ניחוח הבית שלי ובעיקר, את הפרטיות שלי.

 אמרו לי שלא יהיה קל. ובכן, צדקו..  אני מקווה שהתקופה הזו תעבור במהרה ושאצא מפה עם איזו תובנה.

אני יודעת שהפוסט הזה מלא בשליליות אבל כך אני מרגישה כרגע. ניסיתי לצחוק היום, ניסיתי לקחת את זה בקלילות אבל מילה אחת לא במקום מאיזו אחות יכולה לשבור..

אני מקווה שילך וישתפר. אני באמת מקווה.

לילה טוב. אבל באמת שיהיה טוב.