קמיע בכיס החולצה

לפני כחודש קיבלתי מ"הכללית" ערכת חוברות לסוכרתי, אליה צורף כרטיס-כיס למילוי, תחת הכותרת "אני סוכרתי" והנחיות לטיפול בי בשעת חרום, אם אאבד הכרה כתוצאה מהיפו. קראתי את החוברות, אך בכרטיס-הכיס לא עשיתי שימוש. עטיפת הפלסטיק נראתה שימושית ונחמדה, אבל אני לא שם, ונלחם כדי לא להגיע לשם. הנחתי אותו בקרן זוית.

כחלק מההתמודדות המנטלית, החשובה לי מאוד (שהבלוג הזה מהווה חלק ממנה), רשמתי בכתב-יד על פיסת נייר טבלה השוואתית של ערכי G, A1C, LDL, HDL,  TRIG, ומשקל, בבדיקות דם תקופתיות על ציר הזמן, בתחנות-עבר ובתחנה הבאה (יעדים) הצפויה באמצע ספטמבר 2013.

כתחנה ראשונה ומעוררת השראה ואופטימיות, רשמתי את הערכים בבדיקת הדם התקופתית של אפריל 2012. זה היה 4 שנים אחרי בדיקת הדם הראשונה (ב- 2008) שבה ערכי ה- G וה- LDL התחילו לנסוק מעל לטווח התקין ולאותת שמשהו השתבש. באפריל 2012 – רק לפני שנה ורבע – הערכים היו תקינים ויפים בלי תרופות ובלי שינויים מיוחדים באורח החיים שלי, שממילא כלל ספורט, תזונה צמחונית ומשקל גוף נמוך, וחשבתי שאהיה בין ה- 20% או ה- 30% שחוזרים לתקינות, לאחר שנים ספורות במחוזות המפוקפקים והמפחידים של "הטרום סוכרת" ו/או "התסמונת המטבולית", כאילו הקיצו מסיוט-לילה למציאות מרגיעה.

כתחנה שניה, כתמרור אזהרה מרתיע ומאיים, רשמתי את הערכים בבדיקת הדם התקופתית של דצמבר 2012. ה- LDL זינק בתחנה השניה ב- 70% (!) מ- 95  ל- 162, וה- G זינק בכמעט 40% מ- 98 ל- 136, תוך 8 חודשים בלבד, לכאורה ללא שינוי באורחות חיי. זה היה מדהים, מהמם, מתסכל.

בכוונה אינני משתמש במילה "מייאש", כי החלטתי להתעקש, ולגייס כל מה שיש לי – ויש לי יכולות, איפיוני אישיות וכוחות מגוונים; חלקם מקבלים לעיתים ביטוי שלילי – כמנוף רב עוצמה, כדי לחזור לערכים של התחנה הראשונה.

בפוסט "הורדתי את ה LDL –("הכולסטרול הרע") מ- 162 ל- 97 בלי תרופות" כתבתי כיצד ניסיתי לנתח, להסיק מסקנות, וליישם, וכך הגעתי לערכים של התחנה השלישית, ביוני 2013. תחנה של הקלה רבה, אנחת רווחה ושיפור גדול, אך עדיין לא מחוץ לתחום הסכנה.

בתחנה הבאה, הבדיקות הרבעוניות של ספטמבר 2013, רשמתי לעצמי ערכים מיוחלים, מקווים, של התחנה הראשונה, ואף טיפ-טיפה יותר טוב.

מצדו השני של הדף, רשמתי לעצמי את התאריך בו הרשיתי לעצמי לאחרונה לאכול פחמימות ושומנים אסורים (29/04/2013), את התאריך בו החמרתי את הדיאטה שלי עוד יותר כדי להתאימה להנחיותיו של דר' ברנרד, והפחתתי גם שומנים טובים למינימום (04/07/2013),  את התאריך בו חזרתי (בהדרגה) לספורט שלי, אחרי 22 ימי השבתה מאונס עקב ניתוח (19/07/2013), וגם את התאריך שבו הפסקתי ליטול את תרופת ההרגעה ממשפחת SSRI שאני נוטל משנת 1999, בניסיון חוזר להסתדר בלעדיה – מחשש מפני נזקי שימוש מתמשך, וגם מרצון לא להיות תלוי, למרות שהתמכרות אין כאן – גם במחיר של ירידה מסוימת, מידתית, ברוגע (26/06/2013).

העניין האחרון של הפסקת תרופת ההרגעה, הוא מרחיק הלכת והבעייתי ביותר. ניסיון העבר לימד אותי שלאחר כמה שבועות ללא התרופה איכות חיי יורדת משמעותית, עקב חוסר איזון מחמיר והולך של הסרוטונין במוח. את 42 השנים הראשונות שלי חיי חייתי לא מאוזן, אך אז טרם טעמתי מפרי גן העדן, ולא ידעתי איך זה מרגיש להיות רגוע באמת. הפסקת התרופה כעת עשויה להיות קלה יותר מאשר בניסיונות הפסקה קודמים שעשיתי, מחד גיסא, לאחר כברת דרך משמעותית ורבת שנים בנתיב רגוע יותר; אך מאידך גיסא, עלולה להיות קשה יותר עם דיאטה מהודקת יותר, שקוצבת פחמימות וגם שומנים במשורה.

אמרתי לעצמי שלא "אהרג ולא אעבור" בעניין הפסקת התרופה. אני מנסה להיות לא רק נחוש ועיקש בהשגת מטרותיי, אלא גם נבון וליישם את חוכמת האיזון. ירידה מסוימת ברוגע אני מוכן לספוג, בנוסף על שאר הויתורים והמיגבלות שקיבלתי על עצמי. מצד שני,  אני שומר על שובע, מנמיך דרישות, ציפיות בתחומים אחרים ולחצים, נח בשקט בפינה שלי בכל הזדמנות, נהנה מהארוחות שלי למרות שהן דיאטטיות, ומהיין האדום והגלידה בלילה. בינתיים זה עובד, זה מצליח. אם אחוש שזה מעיק עלי מידי, יתכן שאחזור לתרופה.

את הדף הזה, על שני צדדיו, אני נושא בכיס החולצה כמו קמיע, ומעיין בו תכופות. ממשש אותו, מעיין ומהרהר. מעיין ומתחזק. המטרה מסומנת היטב מול העיניים. כל יום שעובר ואני עומד במה שלקחתי על עצמי, מחזק אותי, מעצים אותי, נותן לי סיפוק רב ותחושת משמעות.

הבוקר מצאתי את עטיפת הפלסטיק הנחמדה של כרטיס-הכיס לסוכרתיים, שהנחתי בקרן זוית, וקיפלתי את הדף שלי כך שהתאים בדיוק למידות העטיפה. סימליות קטנה.