אייל מתעקש

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה

הצטרפתי ב־ 16/05/13

קצת על עצמי

אוהב שקט, רוגע, נוחות, פשטות, לקחת את הזמן שלי בקצב שלי ובלי לחצים, לעשות מה שבא לי וכמה שפחות מה שצריך, לעשות טוב, לפרגן, להנות ממה שיש.

לא אוהב תכתיבים חברתיים.

אוהב אנשים וחיות, אבל גם זאב בודד, קשה עורף ועקשן כשזה חשוב לי, וחשוב לי לנצח את הסוכרת.

משפטן בוגר (1982) ומוסמך (1997) (בהצטיינות בשני התארים) של אוניברסיטת ת"א. סקרן ואנליטי. אוהב מילים וניסוחים מילדות. כיום מועסק בחברה מסחרית ככותב ומטמיע של נהלים פנימיים וכ"קצין ציות" לכללים של רגולטור חיצוני. העיסוק הזה מתאים לי.

הקהילות שלי

בלוגים שמעניינים אותי

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

צמחוני, רץ , רזה, ובריא, בלי סיפור משפחתי, מגלה בגיל 51 שהסוכר בדם טיפס אצלו לרמה של טרום סוכרת, ובגיל 56 מוכרז כסוכרתי עם סוכר בצום 136 ו- LDL 162. התמונה היא מחווה לפאבו נורמי, אגדת ריצה, שהיה זאב בודד ועקשן גדול.

לניהול בלוג

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·15.3.2014

פוסט הסיום של הבלוג הזה ? A1C 5.1, LDL 84, HDL 64, TRIG 60, BMI 18.2 , בלי תרופות, שאר בדיקות המעבדה תקינות.

<p>5 ריצות של 3/4 שעה בשבוע.</p> <p> </p> <p>3 ארוחות טבעוניות ביממה (כולל ארוחת לילה) עם הרבה ירקות מהרבה סוגים. מעט אגוזים וגרעינים , אבוקדו ותוסף אומגה 3 מחולקים בין הארוחות. דגנים מלאים וקטניות מונבטות. תפוח אחד ושני תמרים. שום וקינמון. שותה רק מי ברז, מי ירקות ויין אדום. בלי נשנושים בין הארוחות. מעט מאוד חריגות מהתפריט.</p> <p> </p> <p>שבע 24/7 ומבסוט.</p> <p> </p> <p>הידד לטבעונות ולדר' ברנרד.</p> <p> </p> <p>עכשיו להחזיק ולהתמיד.</p> <p> </p> <p>זאת הנוסחה המוכחת שלי. מי שרוצה, שיאמץ או יקבל השראה.</p> <p> </p> <p>זה כל הפוסט. </p> <p> </p> <p>9 חודשים בדיוק אחרי שפירסמתי את הפוסט הראשון במסגרת הבלוג הזה, היה מתאים שזה יהיה פוסט הסיום שלו.</p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·11.3.2014

הפעלתי כסא מפלט

החיים שלי כיום הרבה יותר קלים ומתאימים לי משהיו בעבר. כל חיי אני חי בזבל הזה. אינני מכיר משהו אחר. מה שהיה אתמול זה בקטנה. בעיקר אני משוחרר כיום מכל החרדה ותחושת הסטיגמטיות וההלקאה העצמית סביב הנפילות האלה. ...רציתי ללחוץ על כסא המפלט ולעוף תוך שניה מפה למרחב הנוחות והשקט שלי. להתחפר לי במרחב המוגן שלי. בשקט ובאפלולית האינטימית שלי. לברוח. להרגע. לעשות RESET. לא לראות אף אחד. ...אני אומר לעצמי שתמיד, אבל תמיד, עלי לפרגן לעצמי להפעיל כסא מפלט, IF WORSE COMES TO WORST. זה מה שאני חושב כשאני מהרהר באנשים שהתאבדו או יצאו מדעתם, או איבדו את טעם החיים תחת לחץ החיים. זה ההבדל הענק בין הישרדות לאובדנות...

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·28.2.2014

האם לוותר על התרופה ממשפחת SSRI שאני נוטל כבר 15 שנים ? האם לגוון את פעילותי הספורטיבית ? ו… האם להשמין … ולעלות מהר מעל לקו התחתון של BMI 18.5 ? אני מבקר את עצמי ומשיב לעצמי

<p style="text-align:justify">... התסמינים... חוזרים בתוך כמה שבועות... וגרמו לי פעם אחר פעם לחזור ליטול את התרופה המאזנת לי את תפקודו של המוליך העצבי סרוטונין במוח, בגלל פגיעה קשה באיכות החיים. אין לי מנוס מהכרה בכך שאני חולה כרוני, וההכרח בל יגונה. אם התרופה לא תהיה זמינה לי בעתיד, פשוט אחזור לאיכות החיים שחוויתי ב- 4 העשורים הראשונים של חיי. בינתיים כל יום הוא רווח נקי שלי...  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">...החשוב ביותר הוא שאני מצליח להתמיד בפעילות הזאת שלי -  תוך שינון יומיומי של המנטרה "לא יותר ולא פחות" שהיא אפקטיבית מאוד עבורי ברגעי קושי, חרדה ומשבר - מרגיש שהיא מתאימה לי ומפיק ממנה סיפוק, תוך כדי שאני נזהר מפציעות. התחושה שלי היא שהגעתי לאופטימום, אני שומר לא להפחית אך גם אינני רוצה להגביר את מחוייבותי בתחום הזה, מחשש שהנטל יהפוך למיטרד ויצא שכרי בהפסדי בסופו של חשבון, כי לא אתמיד...  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">...הצליח לי, ובספטמבר 2013 ירדתי לאזור BMI 19.5. הצרוף דיאטה + ריצות עליו שמרתי בעקביות הניב את הפירות המקווים. מה עכשיו ? בעבר, כשהייתי מגיע לנקודה הזאת, התחלתי להוסיף שומנים ופחמימות לתפריט, כדי לעצור את התהליך היעיל שטרם מיצה את עצמו, שאחרת – כך חששתי – לא יעצור בקו האדום של BMI 18.5, ומה יהיה אז ? ובקלות נסחפתי ושמנתי כמה ק"ג... הפעם החשיבה שלי היתה שונה...   </p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·21.2.2014

חיי זן – חלק ח' – הרהורים על החוויה ההודית

...הם התחילו ב - SIGHTSEEING תיירותי שבלוני, ועם חלוף הזמן, הם הפכו פחות תזזיתיים, והמירו את הכמות באיכות, את הדחף להספיק כמה שיותר ולשתף את החבר'ה בבית עם כמה שיותר חוויות שטחיות, ביתר העמקה, בחוויות יותר רוחניות. הטמפו שלהם הואט, הם השתתפו בטכס טראנס דתי שנמשך 3 יממות רצופות ובשלב מסויים נגע במקום אמיתי בתוכם פנימה. משפט המפתח שלהם הוא "תן להודו לקחת אותך". תיפתח ותתמסר. לא ממש חשוב היכן תטייל בה, תן לדברים לקרות. אל תבזבז את זמנך על נסיעות ממקום למקום. תהיה קשוב לתהליכי עומק פנימיים שקורים לך שם. ...בשלב מסויים התחילה לטייל שם לבדה, תוך הדגשת הזרימה הבלתי מתוכננת, ההתחברות היותר עמוקה עם המקומיים וטעינת המצברים בהשראתם, זניחת ה- SIGHTSEEING התיירותי וסימון ה"וי" על אתרים מתויירים, לטובת עבודה עצמית ותובנות עמוקות ואישיות. כשלעצמי, מרתקת אותי יכולתם של הודים רבים – לפי דיווחי מטיילים - להיות אופטימיים, רגועים, נדיבים וקשובים לזולתם, ואף להתקשט ולהתייפות למרות מצוקה קשה, צפיפות בלתי נסבלת ועוני מחפיר. ...הם כנראה יודעים ומיישמים משהו טמיר שאנחנו לא יודעים. יש מה ללמוד מהם, עם כל הענווה והכבוד... קיימת גם אפשרות פחות רומנטית ואופטימית, והיא שההודים האלה חיים בדטרמיניזם, ללא אמונה שיש בידם לעשות משהו כדי לשפר את הקארמה שלהם... ואין מה לדבר על יוזמה, על שאפתנות אישית, על מוביליות חברתית. מה שהיה הוא שיהיה, אם תרצה או לא תרצה, אם תחייך או תתמרמר. אם זה כך, זה עצוב ומכמיר לב, ולא משהו שהייתי רוצה לאמץ או למחוא לו כפיים. ...יתכן שיש משהו עוצמתי, OVERWHELMING, ב"חוויה ההודית" שיכול לעשות הבדל אצל מי שיש בו בשלות ומוטיבציה, וחסר רק הניצוץ, הקטליזטור, והוא אינו מצליח להתעלות בשיגרה היומיומית, בסביבתו הרגילה. אולי מכאן המשיכה המיוחדת של "הגרעין הקשה" של המטיילים, ויש גם רבים שתמיד ינהו אחר כל רוח טרנדית חולפת...

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·20.2.2014

חיים עם חרדה

<p style="text-align:justify">כיום קטעי החרדה היותר סמיכים מתבטאים בעיקר בנפילה בביטחון העצמי, צורך "להשתבלל" במיטה ולחוות באינטימיות תחושה של התבוססות בבוץ, של פחד כללי חזק מהרגיל, ולא להיות באינטר-אקציה עם איש, צורך ב- RE START שכרוכה בו שינה מרובה, ניתוק מלחצים. בדרך כלל DAY OFF אחד מספיק כדי לחזור לתיפקוד.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">אינני שופט עוד את עצמי בחומרה. אני מפרגן לעצמי לטפל בעצמי ולפנק את עצמי. אני אוהב את עצמי ויש לי הרבה אמפתיה למצבי ולקשיים שחוויתי בחיי. וזה כל כך לא מובן מאליו. כל כך לא היה ככה בארבעת העשורים הראשונים של חיי.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">זה כואב, אבל יכול להיות יותר גרוע ממה שאני חווה כעת, היה כבר יותר גרוע ושרדתי, ובטוח שעוד יהיה יותר גרוע ממה שאני חווה כעת, אבל אשרוד גם את זה. כך מתאפשר לי לנטרל את העוקץ הדרמטי בסיטואציה, וגם את עומק האכזבה העצמית הנובעת מרמת ציפיות עצמית גבוהה ולא מציאותית, שניהם מוסיפים יאוש סמיך ושחור.</p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·15.2.2014

OCD – מטיח את גופי בקיר שוב ושוב, עד שנרגע

<p style="text-align:justify">האובססיביות שלי מתבטאת בעיקר בכך שאינני מצליח לנקות את הראש מדאגות, ואינני מצליח להירגע ולהיות נינוח ומאושר, ונזקק לדוש שוב ושוב במה שמטריד אותי, למרות שכבר דנתי מספיק ביני לביני, ואף באתי למסקנות מעשיות וליישום. אני מניח שהפרעה כזאת, ברמה כזאת או אחרת, משותפת לאנשים רבים.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">עם זאת, האובססיביות שלי משרתת אותי בנחישות ובדבקות שלי בהשגת מטרות שחשובות לי, וביסודיות ובקפדנות שבסגנון העבודה וההתייחסות שלי לדברים.</p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">מכיוון שאני מודע לעצמי ולמיגבלה הזאת שלי, ושולט במידתיות שלה במידה רבה, זאת דוגמה קלאסית להפיכת מיגבלה למנוף מעצים שמאוד משמח אותי.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">אני נרגע בעזרת רוטינות ובאמצעות דבקות נחושה בכללים שקבעתי לעצמי. עמידה באורח החיים שלי מרגיעה ומרצה אותי אולי בעוצמה גדולה יותר מאשר אדם שאיננו לוקה ב- OCD.</p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·15.2.2014

נינג'ה ושמו טרשת עורקים

<p style="text-align:justify">...בסופו של דבר הם בילו זמן איכות ביום הולדתו ה- 60 של האב, בבית לוינשטיין, כשהחבר שלי מאכיל את אביו בכפית. קריש דם שנסחף מעורק צוארי גרם לאוטם מוחי שפגע במרכז הדיבור והשבית במידה רבה את פלג גופו הימני.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">כולנו לוקים בטרשת עורקים בדרגה כזאת או אחרת. אין לי ספק שהתהליך איננו פוסח גם עלי ... אני מקווה שאורח חיי מונע החמרה של המצב, ואולי אף מסיג קצת את הטרשת לאחור ...אך ברור לי שגם אני אינני חסין לאחר כמעט 6 עשורי חיים, כשבשנים רבות מתוכם אכלתי הרבה וללא הבחנה, ובעוונותיי גם עישנתי.    </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">אני מניח שיש טעם רב שכל אחד יעבור בעשור השישי לחייו בדיקות סקר לאיבחון מידת התקדמות הטרשת בעורקיו העיקריים, וטיפול מונע שיניוני (הראשוני הוא שמירה על אורח חיים בריא מלכתחילה) של תחזוקת העורקים, באמצעות צינתור העורקים הסתומים, שיקום מה שניתן לשקם, והחלפת מה שכבר אינו ניתן לשיקום.   </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">אינני בקי מספיק בהיתכנות הרפואית (לגבי אבי העורקים, לדוגמה), ובשיקלול התועלת לעומת הסיכון של איבחון וטיפול כזה כיום, אך אני בטוח שמיגבלות תקציביות בעיקר הן המונעות הפיכתו לנחלת הכלל. </p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·15.2.2014

קללת השפע

<p style="text-align:justify">בתרבות השפע שבה רובנו חיים, אין צורך להיות קיסר, וגם לא להרחיק למלונות מפוארים בחו"ל, כדי להיות מוצף בפיתויים וגירויים מטמטמים.   </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">ברור שזה רע לבריאות ולאיזון (גם הרגשי), וכרוכה בכך רכבת הרים אמוציונלית של תאווה והתרגשות מוגזמת שמתחלפת מהר באכזבה מהתאווה שהכזיבה, ומעצמך ששוב הלכת שולל וכל כך התאווית... </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">האיזון הרגשי טמון בשיגרה נינוחה ולא ברכבת הרים אמוציונלית. רמת הציפיות הגבוהה היא מתכון בדוק לאכזבה ולתסכול. עשיית המעשה הנכון והמתאים סוללת את הדרך לשקט ואיזון.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">השפע מתעתע. הוא "מלכודת פתאים". כמו פרפר שנמשך מהופנט אל האש עד שהוא חורך את כנפיו.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">הזן מציע חלופה רגועה יותר, צנועה יותר. בניתי לי תפריט מושכל שכולל תזונה מיטבית עבורי מהבטים שונים, כולל ההבט החשוב של הנאה מהאכילה...</p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">למזלי, אינני מפונק, ואני מסוגל להנות גם מאכילת ירקות בטעמם הטבעי. הצלחתי להחלץ מקללת שפע נוספת והיא העושר המוגזם של המאכלים, עודף התיבול, חיזוק מופרז של טעמים כי טעמים עדינים אינם מגרים מספיק. נגמלתי מתוספות של סוכר ומלח. אינני ממתיק ואינני ממליח שום מאכל או משקה.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">למעשה, התוכן המדויק של התפריט שלי משתנה מפעם לפעם, לפי שיקולים בריאותיים בעיקר, של העשרתו במרכיבים מזינים ומונעי תחלואה, ושל גיוון כערך בריאותי, לא רק מנטלי. התפריט של היום שונה מהתפריט של לפני שנה, ואפילו מהתפריט של לפני חודש.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">יש בתפריט שלי עושר ויש גם שפע בכמויות ובמיגוון הטעמים, אלא שלעומת הנהנתנות והגרגרנות בתרבות השפע המערבית שסביבי הוא נראה למתבונן מהצד כמשעמם ומונוטוני.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">החוויה שלי היא של כיף לא של עונש. יש לי למה לחכות, ואני מאוד אוהב לאכול את הארוחות שלי. אני נהנה משני העולמות: הבריא והמושכל מצד אחד, והכייפי והנהנתני מצד שני.</p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·8.2.2014

טיפים והארות שליקטתי מכנס "מניעה וטיפול טבעי בסוכרת" שהתקיים אתמול (07/02/2014) בתאטרון גבעתיים

<p style="text-align:justify">רוויתי נחת מהרצאתו של אופיר פוגל (נטורופת וחוקר ב"אסף הרופא") שמצדד בשיטתו של דר' ברנרד, אותה אני מנסה ליישם.   </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">דובר בשבח הקטניות... החשיפה לשמש היא משאב בריאות חשוב....  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">...פחמימות כנראה אינן הבעיה, אלא רק אמצעי שמאפשר לאזן את רמת הסוכר בדם. שורש הבעיה... נעוץ בעודף שומן בתאי המטרה (שיכול להיות גם אצל אנשים רזים), והדרך לטפל בה היא לצמצם את השומן בתזונה למינימום של שומנים מזינים. לשיטתו של דר' ברנרד, בירקות ובקטניות לבדם יש מספיק שומנים. לזה יש להוסיף אומגה 3...ממקור צמחי.   </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">...הצלחה בפתיחת עורקים סתומים... ללא תרופות, באמצעות תזונה טבעונית דלה מאוד בשומן.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">...תל אורן המליץ לאכול שומנים, לפזר קצת מהם בכל ארוחה, כדי לא לחטוא באכילת עודף חלבון מהחי או עודף דגנים. את האגוזים, הדגנים, הקטניות, והפחמימות העמילניים לשלב תמיד עם הרבה ירקות. הירקות הכי קלים לעיכול ומכילים הכי הרבה אנטי-אוקסידנטים להגנה מרדיקלים חופשיים. הירקות העליים הם המומלצים ביותר.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">...זרקור הופנה לאחרונה לאוכלוסיית החיידקים (הפלורה) שבמעיים, כמקור אפשרי לתחלואה...  החיידקים שלנו משפיעים על מצבנו הבריאותי...בניגוד לגנום שלנו, המשפיע על אותם דברים אך אינו ניתן לשינוי, אנחנו יכולים לשנות את הרכב החיידקים שלנו, אפילו באמצעות המזון שאנחנו אוכלים... מחקר שהתפרסם לאחרונה... הראה כי עמידות לאינסולין קשורה באוכלוסיית חיידקי המעיים שלנו. </p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·8.2.2014

סוכר הבוקר במגמת ירידה – הדיאטה של דר' ברנרד מצליחה לעמוד גם באתגר הזה לאחר 7 חודשים

<p style="text-align:justify">נכנסתי כעת הביתה לאחר "אמבטיית שמש" חורפית של 3/4 שעה, על ספסל בפינה ירוקה בהמשך הרחוב. בזמן הזה אכלתי את הארוחה הראשונה שלי... עברו שני זוגות...  אחת הנשים אמרה לי: "אתה יודע לחיות". חייכתי ועניתי: "אכן, אלה החיים הטובים".   </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">ב- 8 השבועות שחלפו מאז בדיקות הדם האחרונות, ממוצע המדידות העצמיות של סוכר בוקר ירד ל- 95... השאיפה היא ש- A1C שיימדד לי בבדיקות הדם הבאות שלי יהיה 5.2...   זה מעודד אותי להמשיך ליישם.  </p> <p style="text-align:justify"> </p> <p style="text-align:justify">הבית מלא פיתויים אסורים. "אויבים לא מכניסים הביתה", אבל אינני חי לבד. זה אילוץ שעלי ללמוד לחיות איתו... בשבוע וחצי האחרונים לא סטיתי מהתפריט. בשבוע שקדם לו... היו לי 5 לילות של סטיות... ב- 6 שבועות הראשונים של הרבעון הזה סטיתי מהתפריט רק פעמיים, סטיות מינוריות...</p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·5.2.2014

"חיים משבת לשבת"

<p>השאיפה שלי היא להגיע לאופטימום, למשמע את הסוס הפרוע, ולהוכיח לעצמי שהדרך שלי – אם אני מקיים אותה בעקביות ובקפדנות – עושה עבורי את העבודה;  ואז להישאר רכוב על הסוס הפרוע ולא לתת לו לנער אותי מעליו ככל שזה תלוי בי, בהתמדה והמשמעת שלי.  </p> <p> </p> <p>אם לאחר מספר שנים שבהן אתמיד ואקפיד ואוכיח לעצמי חזור והוכח שדרכי אידיאלית עבורי, המחלה תתגבר – מסיבה שאינה תלויה בהתנהגותי – ואזדקק לתרופות, המצפון שלי יהיה שקט. עשיתי את שלי.   </p> <p> </p> <p>זה האתגר שלי. אתגר לא קל, לא פשוט, אבל אני יודע שאני מסוגל לכך. ההתמודדות הזאת היא עניין אינטימי שלי עם עצמי. אינני צריך להרשים או לשכנע אף אחד.  </p> <p> </p> <p>השופט והמבקר הנוקב והתובעני ביותר הוא "הסופר אגו" שלי. עליו אינני יכול לעבוד, ולא לספר לו סיפורים, והוא היחיד שמעניין אותי. ממילא כל השאר מצפים ודורשים פחות.</p>

אייל מתעקש לא לתת לסוכרת להרים את הראש

אייל מתעקש

חבר קהילה ·1.2.2014

חיי זן – חלק ז' – "אוהב אותך. הכל לטובה"

<p>לאחר שבועות ארוכים שבהם לא ניכשלתי... פתאום איזו התמרדות תת-הכרתית של "האיד" האינטואיטיבי והאימפולסיבי (שהוא הייצוג המטפורי של חיי זן) שלי, ב"סופר-אגו" (המונחים לקוחים ממשנתו של זיגמונד פרויד) השתלטן והדומיננטי שלי שמחזיק אותי ביד קשה וקצרה...</p> <p> </p> <p>...זה יקרה רק בלילה בסיום התפריט עד תומו, אחרי זמן רב יחסית ללא כל חריגה, כשמנת-יתר של ירקות עליים כמעט חונקת אותי... רק אז מעיז האיד שלי להתמרד ולנער מעליו לרגע את "קצין הציות" האימתני, ו"ללגום מהמים הגנובים".  </p> <p> </p> <p>..."קצין הציות" ראה זאת בחומרה, כמובן. ניסיתי להרגיע אותו. מעמדו העליון אצלי איננו מעורער, אך חוכמת הזן מלמדת אותי שהטיפ האולטימטיבי להישרדות הוא גמישות ולא קשיחות.  </p> <p> </p> <p>...האדם השורד, כאדם סקרן, גמיש, וורסטילי, שיש לו אינוונטר מאוד מגוון של מיומנויות ויכולות. לא רק יסודות קשים וקשוחים (המאפיינים את "קצין הציות"), אלא גם יסודות רכים, אינטואיטיביים ואימפולסיביים (המאפיינים את האיד).  </p> <p> </p> <p>...חוכמת הזן מלמדת שאין טוב בלי רע, ואין רע בלי טוב. הכל שלוב ומעורבב. "הין" ו"הינג". בכל "ין" יש גם "ינג", ובכל "ינג" יש גם "ין". אין טוב אבסולוטי ואין רע אבסולוטי. תמיד יש "בשורה טובה" ו"בשורה רעה", בתמהיל כזה או אחר. תמיד "<span style="font-size:10px">WIN WIN SITUATION</span>" ...  </p> <p> </p> <p>...יהיה טסט נוסף, ואם יהיה צורך טסטים נוספים, וההצלחה תגיע. בינתיים נרשמה פה הצלחה הרבה יותר משמעותית ומהותית באחד מכישורי החיים החשובים ביותר – לראות בכל דבר "פנים לטובה", ובעיקר לאהוב את עצמך.</p>