חיי זן – חלק ז' – "אוהב אותך. הכל לטובה"

בעוד לגבי הספורט שלי אני מצליח יפה לשמור על "מרפק מיושר", ואינני חורג ממה שקבעתי לעצמי, הרי בתחום התזונה יש פה ושם חריגות.

אני מנתח שיותר קל לסמן "וי" על מטלות פוזיטיביות קונקרטיות שקושיין הוא סביר עבורי ופרי ניסוי וטעייה – כמו לרוץ 5 פעמים בשבוע למרחק ובאינטנסיביות שקבעתי, או לאכול 3 פעמים מידי יום את מה שקבעתי בתפריט שלי – מאשר להימנע 24/7 (כמו שנהוג לומר כיום) מתוספת כלשהי לתפריט.

לגבי הספורט שלי הבעיה איננה קיימת. למעט  5 הריצות השבועיות שלי, אינני דורש מעצמי דבר נוסף, וכל תוספת של פעילות פיזית – כמו עליה למשרדים במדרגות, סידורים בצעידה, מתיחות וחיזוק שרירים באופן שוטף (כגון בהמתנה לאוטובוס או בתור במרכול) – היא בונוס לפי גישתי. יש לי מספיק שעות של מנוחה, בטלה, ריפיון ושינה, והן אינן נתפסות כמנוגדות לפעילות הפוזיטיבית, אלא כמשלימות ומשדרגות אותה. הללויה.

שונה המצב לגבי התזונה. התפריט שלי הוא בשבילי בשלב זה כליל השלמות, פרי התאמה אישית באמצעות ניסוי וטעייה, תכנון ומחשבה רבים, נבנה נדבך על נדבך. הוספת פריטים מחוץ לתפריט, ואפילו תוספת כמויות עלולה להיות בעייתית לא רק כשמדובר בפחמימות ושומנים, אלא אף בחלבונים הצמחוניים או בירקות.

שתי דוגמאות:

עגבניות שרי הן להיט אצלי כיום. למרות שהן אינן זולות, אני מפרגן לעצמי אספקה שוטפת שלהן, ומנשנש אותן חופשי-חופשי ברגעים הקריטיים והארוכים שבהם אני מכין את הארוחה כשהתאבון ער מאוד, וקיימת סכנה מוחשית שאתפתה לנשנש לא-ירקות. רק טובה צמחה לי מהנישנוש הזה.

ירקות עליים אני אוכל בשפע בארוחה השלישית שלי. קערת הסלט הענקית שלי מתמלאת בעלי חסה, פטרוזיליה, סלרי, כרובית, קייל, תרד, רוקט – כולם או חלקם. אני יודע שזה מרכיב חשוב בתזונה שלי ואני מעמיס בכמויות נדיבות פלוס. בלי רוטב – למעט עגבניות חיות חתוכות פנימה, לימון חי חתוך פנימה, ושומנים במשורה (כמו גרעיני דלעת וחמניה, אבוקדו ולעיתים מעט שמן זית) – עם פסטה בכמות לא גדולה (צימצמתי), ועם ירקות חיים נוספים (כמו פלפל, בצל סגול וירוק, מלפפ). דא עקא ("זו צרה" בארמית משפטית…) שפה ושם אני מפריז בכמויות העלים הירוקים, ויוצא שכרי בהפסדי – מנת היתר ממאיסה עלי את העניין, ואינני מחסל עד לפרור האחרון כהרגלי בקודש, וגרוע מזה – הפיתוי לנשנש "משהו מתוק" לאחר סיום התפריט היומי, עולה…

אכילה מחוץ לתפריט היא כמעט תמיד מנוגדת לתפריט ונתפסת אצלי ככישלון. לאחר שבועות ארוכים שבהם לא ניכשלתי בזה, פתאום איזו התמרדות תת-הכרתית של "האיד" האינטואיטיבי והאימפולסיבי (שהוא הייצוג המטפורי של חיי זן) שלי, ב"סופר-אגו" (המונחים לקוחים ממשנתו של זיגמונד פרויד) השתלטן והדומיננטי שלי שמחזיק אותי ביד קשה וקצרה. זה יקרה רק בלילה בסיום התפריט עד תומו, אחרי זמן רב יחסית ללא כל חריגה, כשמנת-יתר של ירקות עליים כמעט חונקת אותי… רק אז מעיז האיד שלי להתמרד ולנער מעליו לרגע את "קצין הציות" האימתני, ו"ללגום מהמים הגנובים".

בשבוע האחרון האיד שלי הרים ראש בכמה לילות: גנב גלידה; נישנש מעט טחינה / חומוס תעשייתיים; מצא במזווה שאריות יבשות של ממרח חלווה עם דבש וחיסל אותן כאחוז אמוק; ולילה אחד, כשהילדים רצו לזרוק לפח האשפה שאריות יבשות של בצק של פיצה שהזמינו, הוא – פתטי שכמותו – טרף אותן בחמדה גדולה…

"קצין הציות" ראה זאת בחומרה, כמובן. ניסיתי להרגיע אותו. מעמדו העליון אצלי איננו מעורער, אך חוכמת הזן מלמדת אותי שהטיפ האולטימטיבי להישרדות הוא גמישות ולא קשיחות.

קראתי ספר נהדר בשם "אישיות והישרדות" שפורסם בהוצאת "עם עובד" ב- 1999 (THE SURVIVOR PERSONALITY שפורסם במקור ב- 1996) שנכתב על ידי AL SIEBERT, פסיכולוג שחקר במשך 4 עשורים את הפסיכולוגיה של ההישרדות, ושירטט פרופיל של האדם השורד, כאדם סקרן, גמיש, וורסטילי, שיש לו אינוונטר מאוד מגוון של מיומנויות ויכולות. לא רק יסודות קשים וקשוחים (המאפיינים את "קצין הציות"), אלא גם יסודות רכים, אינטואיטיביים ואימפולסיביים (המאפיינים את האיד).

חוכמת הזן מלמדת שאין טוב בלי רע, ואין רע בלי טוב. הכל שלוב ומעורבב. "הין" ו"הינג". בכל "ין" יש גם "ינג", ובכל "ינג" יש גם "ין". אין טוב אבסולוטי ואין רע אבסולוטי. תמיד יש "בשורה טובה" ו"בשורה רעה", בתמהיל כזה או אחר. תמיד "WIN WIN SITUATION" (אפשר לראות זאת גם כ" LOSE LOSE SITUATION" אם רוצים להיות שליליים…).

אני מפספס את האוטובוס בדקה. זה מתסכל, אבל כך נוצר לי "כיס זמן" שאני יכול לנצל להתבונן סביבי, להתמתח ולהתגמש. אני זוכה בלוקסוס שלא היה מתאפשר לי אם הייתי משיג את האוטובוס לאחר ריצה מאומצת.

אסיים בסיפור קטן מחייו של בני האהוב, שהוא נער מוכשר ומצליח מאוד. עד כדי כך שחששתי שלא יחווה די כישלונות.

בשבוע שעבר הוא לא עבר טסט ראשון בנהיגה. הבוחן דרך על דוושת הבלם בדקה הראשונה למבחן, בניסיון ההשתלבות הראשון בתנועה, כשהנבחן התקרב מידי לרכב הממתין לפניו.

היה ברור לבן מיד שבאקט הזה הוא נכשל במבחן. לשימחתי, הוא הוכיח אופי ובגרות רבה, והמשיך לתפקד ולהתמקד לכל אורך המבחן ללא טעויות. בדיעבד – כשפורסמו התוצאות – התברר שכצפוי, זה לא הועיל לו והוא נכשל. מיד אחרי הטסט הוא שלח לי מסרון "לא עברתי". עניתי במסרון שהוא הכותרת של פוסט זה "אוהב אותך. הכל לטובה".

ההתייחסות של בן לטסט, לפניו, במהלכו ולאחריו, היתה כל כך שקולה, חכמה ובוגרת, שערכה רב עשרות מונים מהכישלון הנקודתי. יהיה טסט נוסף, ואם יהיה צורך טסטים נוספים, וההצלחה תגיע. בינתיים נרשמה פה הצלחה הרבה יותר משמעותית ומהותית באחד מכישורי החיים החשובים ביותר – לראות בכל דבר "פנים לטובה", ובעיקר לאהוב את עצמך.

תודה לגילה על צילום החתול.