האם באמת לחולי נפש בקהילה יש קול?
האם באמת לחולי נפש בקהילה יש קול?
האם כל פריחת ההוסטלים בערים עבור חולי הנפש, באמת בא ממקום של חזון ותום אמיתי שלשלב חולי נפש כבדי נפש בקהילה?
והאם בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ יוצאים מדעתם מבלי שאף אחד מבחין?
שאלות לפעמים יותר חשובות מהתשובות.
והכי חשוב קהל יקר, אחותי הקטנה "בדרך לתבור" זאת אומרת לשער מנשה. "כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהריים"
באברבנל "עיר מקלט" כבר לא רוצים אותה. אין מקום כבר למחלה שלה. סגרו את המחלקה ששם הייתה שלוש שנים. ושהיוותה עבורה מחסה לנפשה. אבל הנדל"ן ,מגיע גם ל"האחזות הנחל" באברבנל. עושים שם שיפוצים. ובהוסטלים הפורחים כמו עצי הדובדבן בשלכת גם לא רוצים אותה. כן היא אשמה. רק היא!היא מאוד חולה. היא בוכה בקולי קולות, היא אגרנית. היא לא נותנת חיזוקים לצוות. היא לא אומרת שההוסטל זה בית. כמו שה ם רוצים לשמוע ממנה. כן יש לה ביקורת על אם הבית שמתייחסת לחולים לא יפה ובזלזול. ואחותי אומרת לה אני לא מרשה לך שתדברי אלי ככה.
אף אחד מהמטופלים לא מסוגל להעיז לענות לה. או לשים לה גבול. אחותי אומרת לה בבהירות
"זה שאנחנו חולי נפש לא אומר שאת צריכה להתייחס אלינו בצורה פוגעת כזאת".
היא אשמה. היא כל כך פצועה ועוצמתית. שלא יכולים להכיל אותה יותר. מצטערים ניסינו לא יכולים. בהוסטל המנהלת התחננה לאברבנל "קחו אותה קחו". אבל אפילו באברבנל ים יבשה אמרו לא! יעני אחותי חפץ. שמזיזים אותה מצד לצד.
ראש העיר של שער מנשה תכין את השטיח האדום. מביאים לכם עוד חולה תיק מספר 34762
המיטות שלכם יהיו מלאות. תקבלו יותר תקציבים. יופי! מחכה לפסוע עם אחותי על השטיח האדום. חלום של כל שחקנית צעירה, ומבוגרת . תתחילו לשאוב אבק. ואתם ראשי הערים של אברבנל " עיר ללא הפסקה" נוחו תנוחו. מגיע לכם לנוח! בית החולים שלכם "הומים מתינוקות". טוב לא כדאי שאפרום את שתי צמותיי. מספיק צמה אחת. אני חמה ובוערת כמו עיר הבירה.
וזה מהבוקר- יום שני
בוקר טוב בני אדם
חצי לילה עבר עלי "בייסורים" על הפוסט שפירסמתי אתמול בערב.(למי שנכנס וקרא) הוא נראה לי פתאום חושפני מדי. ישיר מדי. והיה ברור לי שאני הולכת למחוק אותו איך שאני מוצאת את הכוח לקום מהמיטה. בבוקר מצאתי בהודעות הפרטיות וידויים כל כך מרגשים של אנשים שנמצאים שם. ולכל אחד יש את השם שלו
ושבעיקר יקיריהם שנמצאים שם, במערבולת הזאת של הזדקקות לשרותים פסיכיאטריים, ופגיעות נפשית . בני אדם שההווה שלהם קשה מנשוא.
כל כך התעצמתי, והבנתי שלא "רק על עצמי לספר ידעתי "
החלטתי אני לא מוחקת את הפוסט הזה. למען אחותי, למען עצמי ולמען אלה שאין להם מילים כדי לומר זאת. ואין להם מכחול וצבע.
אני זוכרת שאשה אחת פעם אמרה לי באחד המפגשים שבהם סיפרתי את סיפור חיי
"את לא מתביישת ככה לחשוף את הסיפור שלך?" עניתי לה
לא אני כבר לא מתביישת, ובחוויה שלי אני לא נחשפת אלא מתחלקת והאמיני לי שאני יודעת מה ההבדל בין חשיפה להתחלקות.
בוקר טוב ויום יפה.
מתוך פייסבוק
מתוך כרום, לא מצליחה עם השועל
