רגשות מעורבים
או.. מזל טוב(?) קיבלתי תו נכה…
—
מזדחלת בטור של מכוניות כדי להכנס לבית החולים…
מתקדמת לאט.
מגיע תורי.
מרימה אמברקס.
לוחצת על הכפתור כדי להוציא כרטיס חנייה.
לא יוצא כרטיס.
סעי סעי השער פתוח צועק השומר.
מסתבר שהוא התכוון אליי.
הייתי עסוקה בלדאוג שלא יכבה לי המנוע…
מורידה אמברקס. זינוק קטן בעליה. בזהירות. מתקדמת לשומר בזחילה.
מחייכת, אומרת בוקר טוב.
"הכל בסדר, סעי" הוא אומר לי.
טוב. נוסעת.
חונה.
זה לא בסדר שהמכונה לא הוציאה לי כרטיס.
איך אצא מפה?
אין ברירה.
הולכת את כל הדרך מהחנייה למכונת התשלום.
זה לא רחוק אבל נראה כמו נצח.
כבר שמונה בבוקר, השמש למעלה בשמיים וחםםםם.
לוחצת על הכפתור שמחייג לתמיכה.
"מה מספר הרכב?” שואלת המוקדנית.
רגע.. הרשיונות בתיק…
"לאמשנה" עונה לי המוקדנית. "אנחנו פה 24X7. תתקשרי ביציאה”.
טוב.
עוזבת את החיפוש בתיק.
גם ככה הסיכוי למצוא בו משהו קלוש ביותר. במיוחד כשמנסים למהר.
ועכשיו יש לי עוד יותר הליכה.
עד לחניון, אז ואת כלללל החניון עד למרפאה. אוף.
^%&%^&^% של יום.
מנסה לעבור בשביל קטן שאנשים אחרים עוברים בו.
אולי זה יקצר קצת את הדרך.
שיט. מדרגות.
טוב, אם כבר הגעתי עד לפה, עדיף שארד אותן מאשר לחזור אחורה וללכת עוד.
אוףףףףףףף.
פשוט מתחשק לי לבכות.
לעזאזל.
מה עם תו הנכה שבקשתי?
הגשתי בקשה כבר לפני מליון שנה ושכחתי מזה.
מי זה היה בכלל?
בטח זה כבר אבוד.
אין לי כוח לריב איתם.
רק בירוקרטיה חסר לי עכשיו.
לא ממש חשבו על הולכי רגל (או צולעי רגל) כשעשו את החניון הזה.
חייבים ללכת על הכביש, ביו המכוניות.
יש איי תנועה קטנים עם צמחייה בין לבין,
וזה היה יכול להיות המסלול הישר, אם לא היו שם שיחים.
וצינורות השקייה שמסתבכים יופי בין הרגליים.
(כן. התעקשתי ללכת במסלול הישר. זה עבר בשלום)….
מגיעה לשער הקפיטריה.
טוב, לפחות בטח כבר פתחו שם. לא יזיק לי איזה כוס קפה.
הדלת סגורה.
צריך ללכת מסביב. Arggggggggggggggggg..
…
יוצאת בצהריים.
חונה ליד מכונת התשלום, ביציאה.
הפעם מכינה מראש את רשיונות הרכב כדי להקריא את המספר.
מדברת עם המוקדן.
מקריאה את המספר.
"גברת, הרכב הזה זה רכב נכה?”
הגשתי בקשה, הם הודיעו לך לפני שהודיעו לי?
"כנראה”.
"את יכולה לנסוע.”
מודה למוקדן.
נכנסת לרכב.
מנגבת את הדמעות.
יוצאת מבית החולים.
אסור לבכות כשנוהגים.
-
4 תגובות
