הלכתי לעצמי לאיבוד בימים האחרונים…

—————————————————————————–

——————————————————————————-

——————————————————————————-

בארבעת הימים האחרונים אני בהרעבה רצינית, לא הייתה לי כזו אף פעם עד עכשיו. . קמה בבוקר, לוקחת 2 ריטלין שיעזור לי שלא לאכול. סוחבת עד ארבע – חמש בערב רק עם קפה. ואז אוכלת ירקות חיים או שנאפו בתנור. מאוחר יותר, בסביבות תשע, אוכלת או עוד ירקות או מעדן דיאט. אני שותה איזה 5 כוסות קפה ביום. אבל עם מינימום של חלב (דל, סוכרזית, כמובן..). זה כלום קלוריות, נכון?

ומיליון מחשבות מתרוצצות  לי בראש:

אני מתעללת בעצמי. אני סובלת. אני מורעבת. אני חלשה. כואב לי הראש. ומה אם אתעלף? כואב לי נורא באיזור הקיבה, אני מתחילה לדאוג. אבל אני גם מתרגשת, ואני יורדת במשקל בקטע מדהים, ואני גאה בעצמי שאני מצליחה לאכול כל כך מעט, ועכשיו אני שווה משהו. אבל אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. שצללתי לזה מהר מאוד ועמוק. וגם יודעת שזה שביר בטירוף ושהבולמוס מתקרב ובא. לא רוצה בולמוס. רוצה להמשיך ככה. אבל לא רוצה לסבול. וסובלת. ואולי זה בכלל איזה אקט מחאתי לא ברור בגלל הטיפול החדש? איך פתאום אני מצליחה לעשות מה שכל החיים שלי לא הצלחתי? מאיפה הדרייב פתאום? ומה אם הריטלין יגרום לנזק? ואיך אשרוד בלימודים ככה? ואני צריכה להכין עבודות ולא מסוגלת להתרכז. אני מדוכדכת. כל הזמן בא לי לבכות. אני נורא לבד. נשקלת כמה פעמים ביום. קטע. לפני כמה חודשים סירבתי בכל תוקף להשקל. כמה מלחמות על זה היו עם המרפאה. ועכשיו, אני מבקשת להשקל. כי כמה שזה מחריד, ועל אף הידיעה שאני צריכה לרזות עוד 25 קילו רק בשביל להיות ב BMI תקין, אני רואה ירידה. וזה מרגש. לפני שבוע וחצי שקלתי כ-5 קילו יותר. וואוווו. וגם, מפחיד לרדת במשקל. כי אחר כך, כשאני עולה אותו בחזרה, בא לי למות לגמרי. וכמה בושה. ואני מפחדת. ולמה אני כזאת מסובכת, אלוהים? וכזאת ילדה קטנה ומבוהלת? ואני כל כך פתטית. נזקקת  ליחס, שישמעו, שיראו. אבל לא בסביבה הקרובה שלי. כי זה מפחיד מידי. בגלל שלא אוכלת, מעשנת כמויות מחרידות. זה כבר מגעיל אותי, וכבר קשה לי לנשום. אבל אם לא זה, מה יישאר לי? אוף. הכל כל כך מסובך. אני יודעת שאשבר בקרוב. אפשר שלא? ואם אני אעשה מאמצים כבירים? לא, אני לא חזקה מספיק.

ומה, לעזאזל קורה לי..?