Can't you hear my call?

טיפול, היום.

סיפרתי לה שבשבוע האחרון חייתי רק את הפרעת האכילה.

סיפרתי שמעולם לא הגעתי למצבי הרעבה כל כך קיצוניים.

סיפרתי שאמללתי את עצמי השבוע לחלוטין. שרעבתי, וסבלתי, וכאבתי, ונבהלתי, והתפרקתי.

ירדתי 2 קילו השבוע. בסך הכל 6 מאז פסח. מרגש אותי. קיבלתי המון פידבקים חיוביים. זה מתדלק אותי להמשיך.

סיפרתי שזה מרגש אותי לראות שאני מצליחה לרעוב, אבל גם מבהיל. ומה אני עושה? ואני הולכת לאיבוד.

רציתי לספר לה שבחודשים האחרונים יש לי כאבים מפחידים באיזור הקיבה אחרי שאני מקיאה ולאחרונה גם בלי קשר. רציתי לספר לה שאני אומרת שזה לא אכפת לי, אבל בעצם אני ממש מתחילה לדאוג. רציתי לספר לה שאין מצב שאלך לרופא כי אני מפחדת, ורציתי שהיא תתעקש שאלך לבדוק את זה. אבל בכלל לא סיפרתי.

הסתכלנו על יומן האכילה. זה שכמעט ריק מרגשות. ונכון לשבוע האחרון גם מאוכל. אמרתי שלראות דף כזה ריק מאוכל, גורם לי להרגיש ראויה סופסוף.

היא שאלה אם אני חושבת שפגעתי בעצמי בשבוע הזה. עניתי שבודאי שכן. ואז שאלה אם אני רוצה להמשיך לפגוע בעצמי או שלא. עניתי שאין לי תשובה על זה. אני לא יודעת.

והיא אמרה שזו החלטה שלי. מה לעשות. ושהיא תהיה שם בשבילי גם אם אחליט לנסות להעלות את כמויות האוכל קצת, גם אם אתרסק לתוך בולמוסים וגם אם אמשיך באותה מתכונת אכילה…

ואיכשהו, איכשהו יצאתי ממנה עם מועקה. ולקח זמן עד שהבנתי מה היא.

ואז נפל לי האסימון.

קיויתי. רציתי. רציתי שהיא תגיד לי לא.

לא להרעיב את עצמי.

לא להכאיב לעצמי.

לא לפגוע בעצמי.

באתי עם משאלה אינפנטילית שהיא תיקח ממני את האחריות, שתשים לי גבולות,

שתראה כמה כואב – ושתפסיק את זה. שתציל אותי מעצמי.

וזה לא קרה.

יצאתי ממנה ופתאום קלטתי – שאף אחד לא יחליט בשבילי ויגיד לי מה ואיך.

שאני לבד. שהכל עליי. שאני כבר לא אותה נערה מוטרפת שמהווה סכנה לעצמה ומאשפזים אותה. אלא, מוטרפת ככל שאהיה – אני מבוגרת. אז  אני מחליטה. אני. לבד. אף אחד לא יציל אותי.

וכמה מטומטם שזה יישמע, זה גרם לי לחשוב שאני לא עושה את זה מספיק טוב, שאני לא פוגעת בעצמי מספיק, שזה לא רציני אצלי ובגלל זה לא צריך "להעמיד אותי במקום".

מי אמר שאני בכלל רוצה להיות גדולה? מי אני אמר שאני רוצה להיות אחראית? אני לא. אני לא יכולה. תעזבו אותי.

נבהלתי. הוצפתי לגמרי. זה הביא אותי להתקף חרדה. אמיתי. לא מיני התקף, לא לקראת התקף, אלא התקף. מלא ומפחיד ומחניק. לא זכור לי מתי היה האחרון בעוצמה כזו.

ואחרי כ-20 דקות של סבל, הרגשתי שאני מצליחה להרגע מעט, ואז… עטתי על המקרר. והמזווה. והארונות. ואכלתי והקאתי.

ולא אכפת לי. כן אכפת לי. אבל קיבינימט.  זה לא משנה.

אני לא מתכוונת לרשום את זה ביומן אכילה, כאילו לא היה.

אני גם לא מתכוונת להעלות בפניה משהו ממה שאני כותבת בפוסט הזה.

כי זה פתטי. כי אני מתביישת בעצמי. כי אני ילדה קטנה ומטומטמת. 

I'm in here, can anybody see me? "
Can anybody help? 

Can't you hear my call? 
Are you coming to get me now? 
I've been waiting for, 
You to come rescue me, 
I need you to hold, 
All of the sadness I can not, 
"Living inside of me.