לבד

לילות לבנים טרופים

אין מרגוע, אין מנוחה למחשבות.

ימים ארוכים, מנסה לשמור על שפיות ופאסון, בשביל עצמי, בשביל הסביבה שלי

אבל בפנים מצטיירת תמונה שונה

בנאדם מותש, עייף ממלחמות, עייף מלהסתיר, מלא במשאלות נסתרות שלא באות לידי ביטוי והגשמה.

קחו אותי, תעשו איתי מה שאתם רוצים, תאכילו אותי, תשלטו בי, תצילו אותי

תנטשו אותי… סותר אבל נכון.

כמו בובה בחלון ראווה. תסתכלו עלי, תהיו במרחק נגיעה ולא תתייחסו.

לבד, הכי לבד בעולם. בלב קצת ביחד

גם אם באופן זמני, מרגיש הכי סופי בעולם.

יותר מדי התמודדויות, יותר מדי רגשות

איפה יכולת הניתוק המופלאה שלי שאתם מדברים עליה?

אפילו מקור הגאווה שלי כבר לא מייצג אותי בכבוד

גם הוא נטש.

בסוף כולם נוטשים.

הגעתי לסוף?