אני פוחדת :(

לא אוהבת את הימים האלה.

לא אוהבת את אי הוודאות.

לא אוהבת את המתח שגורם לי

להיות יותר ערה או לישון יותר מידי

להרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן

לאכול בלי הכרה שטויות תוך מודעות מלאה לכך שזו אכילה רגשית לחלוטין

לדאוג למשפחה

לדאוג לחברים

לדאוג לכל המשפחה והחברים שנמצאים שם בפנים

לדאוג מהאלימות הפנימית

מהשיח הפנימי שהפך להתלהמות של קיצונים בלי גוונים בתווך

לתכנן כל צעד שלי בהתאם למקומות ממוגנים

להגיד שממשיכים בשגרה למרות שזה ממש לא כך

להיות עם רדיו פתוח כל הזמן ללא יכולת להינתק

להרגיש שאיפה שלא נסתכל יש פה בעיות:

חרדים-חילונים, ישראלים- ערבים, מדינות ערב השונות, הפלגים השונים, העדות השונות למרות שמזמן מזמן הכל הותך פה ועדיין יש את אלה שמתעקשים להזכיר שוב ושוב ולחולל מהומות.

קשה לי לא לדעת מה יהיה ואיך.

קשה לי לראות את השלטים בדרכים שבמקום לדווח על פקקי תנועה מבקשים לעצור בצד הדרך במקרה של אזעקה.

מפחיד לי לנהוג.

את מסלול ההליכה שלי בשדות נטשתי.

מבאס אותי שהסטרס מהמצב פוגע בבריאות שלי ושל כולנו.

קשה לי עם כל אלו הממשיכים בחייהם כאילו כלום ועוד יותר עם ההטפות שלהם כלפי מ"תירגעי!" (ההכי גרוע) ועד "יש לך סיכוי דומה להיפגע מברק".

מעצבן אותי שההסטוריה חוזרת שוב ושוב וכנראה שוב תחזור ואין מוצא נראה לעין

קשה וכואב לי על כל אזעקה באשקלון ובאיזור הדרום המופגז חדשות לבקרים, לדמיין את המשפחות שם, הילדים שם. איך?

קשה וכואב לי גם לראות את הצד השני הסובל, התמונות הקשות. הפגיעות ברכוש ובנפש.

קשה לי לראות קיצוניים מכל הצדדים – שלנו ו"שלהם", שמאל וימין. הכללות ונאצות.

קשה לי להיתקל בסתימת פיות של אנשים ו"העלתם על גרדום" רק בשל דיעותיהם גם אם הן שונות משלי ונתפסות על ידי כהזויות לחלוטין.

קשה לי ואני רוצה שזה ייגמר כבר

אבל איך? ומה? ומה אז? אין לי מושג.

אין לי ארץ אחרת ואת המנגינה הזאת אי אפשר – ואפילו אסור – להפסיק.