שלום אני בולי(מיה)

אני לא מבינה איך אתם רואים הכל ושותקים. ממש כמו לעבור דרך חור בקיר אתם עוברים דרכי. את מרזה נהדר את נראת טוב תמשיכי ככה. אני לא מצליחה להבין למה. למה אתם בוחרים להתעלם. האנשים הכי קרובים אלי לא רואים. לא רואים שכבר שבע שנים אני בפנים. בתוך מעגל האכילה. פעם יורדת פעם עולה. אבל מעבר לזה, אני לא בסדר. 7 שנים שאתם מתכחשים לעובה שאני חולה. בת חולה, אחות חולה.. אני מודה שגם אני ביקשתי לא לראות. להעלים העין. אבל זאת זכותי, אחרי הכל זה הגוף שלי.. אבל מה איתכם? אני לא מסוגלת לקחת אחריות על עצמי אז למה שלא תעזרו לי? תתמכו בי? תגידו לי גאיה את תהיי בסדר אנחנו נעזור לך בבלאגן שאת חיה בו.

7 שנים של צומות.

7 שנים של הקאות.

7 שנים של התעללות בעצמי.

7 שנים של שנאה.

7 שנים של בולמוסים.

7 שנים של דיכאון…

אני לא יודעת מהיכן אני מגייסת את הכוחות הנפשיים האלה לחיות בשקר כל חיי. להסתיר מכולם את העובדה שאני חולה. להקיא בסתר, למצוא ים של טריקים כדי לגרום למחלה להטשטש אל מול המציאות. כבר 7 שנים שאני מתה. כדי למות לא צריך להפסיק לנשום. מספיקה העובדה שאת מתעלמת מהנפש שלך וכל השאר כבר היסטוריה. אני מרגישה כמו חייה בגוף של מת. אני הולכת, מדברת, ועושה דברים גם אם אין לי כוח. אבל זה הגוף שפעיל והנפש מתה. והסודות ששמורים עמוק עמוק בפנים. המחמאות שאני נהנת לקבל אך עמוק בפנים אני מרגישה שהם לא באמת מגיעים לי. אני רוצה לצרוח לכם שתצילו אותי אבל אני מרגישה משותקת. 

איך מפה ממשיכים…