… When you try your best but you don't succeed

מידי פעם אני מוצאת את עצמי חושבת כמה שזה יהיה נחמד לקום ולרוץ, סתם ככה בשביל הכיף. 
סיפרו לי שיש מישהי עם CRPS שרצה מרתון, כמובן שזה נשמע לי כמו חלום רחוק, אני די בטוחה שהיא אחת ויחידה, אחרת לא הייתי מאבדת תקווה כ"כ הרבה פעמים. 
אני מנסה, באמת שאני מנסה לצאת מזה, זה לא פשוט. כי זה כבר לא רק כאב, אני נהיית עצבנית בצורה מטורפת, יכולה להשתגע מזה שמישהו ינשום חזק מדי, כן, זה פסיכי. אני צריכה לעבוד על זה. 
חזרתי לקחת ליריקה,זה טוב לשעתיים שלוש אח"כ כבר אני מטפסת על קירות.
עושה פיזיותרפיה בבית והידרו פעם בשבוע. 
באחד הימים בהידרו, כשההידרותרפיסט נגע בצלקת, צרחתי. הוא היה בהלם ואני עוד יותר. 
את לא מצפה שהרגל תידרדר כשאת מפעילה אותה כ"כ הרבה, וזה קורה. 
אין לי מושג איך אני אמורה להגיב, על מי אני אמורה לצעוק ולקלל, להוציא את העצבים מהחוסר אונים הזה. 
אני רוצה לרוץ. לעשות כושר וזה לא אפשרי.
לעלות במדרגות קשה לי, כשפעם בכלל הייתי מדלגת וקופצת. 
כולם שואלים אותי מה אני עושה עכשיו, בהתחלה הייתי אומרת כלום, אבל למזלי עכשיו אני אומרת שאני בקרוס צילום ימי שני ושישי. 
זה מאכזב לא לעבוד, לא לצאת יותר, לא לבלות כמו אנשים בגילי, 21. 
מרגישה יותר כמו זקנה בת 90 שהכל כואב לה והיא חצי מפורקת. 
בשלב כלשהו מפסיקים להאמין שזה יעבור. בשלב כלשהו מפסיקים להאמין בכלל.