"מסוגלות עצמית" כשלא באמת אפשר.

כולם מכירים את התחושה הטובה  שעולה בנו כשאנחנו נתקלים במטלה שאנו יודעים שנוכל לבצע טוב. המושג "מסוגלות עצמית" (Self Efficacy ; Bandora, 1982) מתאר את תפיסתו של הפרט כמסוגל לבצע מטלה מסוימת. לדוגמא אני תופס את עצמי ככזה שמסוגל לעלות שתי קומות ברגל. אמנם יש לי 100% נכות אך בהינתן פקודה אני יודע מה עלי לעשות כדי להשלים את המלאכה. מאד יתכן שתחושת ה"מסוגלות העצמית" שלי מנותקת מהמציאות אך אני מוצא בכך יותר יתרונות מחסרונות. תחושת ה"מסוגלות העצמית"  קובעת פעמים רבות האם נבחר להתמודד עם משימה או שמלכתחילה נחליט לא להתמודד איתה, וניתן להסביר בעזרת מושג ה"מסוגלות העצמית" חלק גדול מההחלטות היום-יומיות שלנו.     

הרקע התיאורטי והאפשרויות היישומיות רחבים ביותר, אבל מה קורה כאשר אנחנו בעלי תחושת "מסוגלות עצמית" גבוהה אך משום מה לא מסוגלים לבצע מטלות פשוטות עקב מחלה או נכות? אני תופס עצמי כמסוגל לעלות שתי קומות ברגל אך מצד שני אני נכה וקושי מסוגל ללכת עם קביים. תחושת ה"מסוגלות העצמית" שלי לא נפגעה בכלל, אך בפועל חליתי והפכתי נכה. וה"צרימה" בין אותה הרגשת "מסוגלות עצמית" גבוהה לבין מצבי בפועל מצחיקה במקרה הטוב.

הדוגמאות מאד פשוטות: להכין כוס קפה ולקחת אותה לסלון. נשמע די קל אבל… הכנתי קפה. ויתרתי על החלב (זה לא בריא, ופעם נשענתי על דלת המקרר והוא כמעט נפל עלי…), הייתי משתמש בכוס טרמית אבל זה מגעיל, וממילא אני הולך עם קביים אז אני לא יכול לקחת אותה. אבל קפה בסלון זאת פעולה ממש פשוטה ובהרגשת "המסוגלות העצמית" אני ממש יכול.

עוד דוגמא היא הזיכרון. יש לי פגיעה בזיכרון. אבל אני די בטוח שלא רק שאין פגיעה, יש לי זיכרון טוב.

אני לא חושב שיש רע בטיפוח הרגשת "מסוגלות עצמית" גבוהה. אפילו כזאת שחורגת קצת מגבולות המציאות האמתית. עד לאותה הנקודה בה טיפוח "מסוגלות עצמית" גבוהה פוגעת בנו: בטח שאני יכול לעלות שתי קומות ברגל. ובטח שאני אנצח בתחרות. אבל בפועל אפסיד, ואהיה מאד מתוסכל, והאמת שהייתי יכול לדעת מראש, ולחסוך מעצמי את כל אותה עוגמת נפש. אני ממש לא חושב שצריך להפסיק לנסות לעשות דברים לבד. אבל יש מקרים בהם חוסר ההצלחה ידוע מראש וחבל…

מקורות:

כרגיל, ניתן למצוא הכל בויקיפדיה: Self Efficacy ב- www.wikipedia.com או מסוגלות עצמית ב- www.wikipedia.co.il