מה אני עושה???

בסוף שנת 2012 לקיתי בתסמונת CRPS Type2…

בהתחלה חשבתי שזה רק משהו זמני, משהו שאני אוכל להתגבר עליו בקלות, הרי אני לוחם מלידה! כל החיים שלי עברו במלחמות בלתי פוסקות… וכמעט אף פעם לא הפסדתי!

שנה אחרי זה, אני מוצא את עצמי גרוש, ללא בית, ללא עבודה… ללא כלום מלבד הכאב הבלתי פוסק והמתגבר של התסמונת!

במשך תקופה מאוד ארוכה שכנעתי את עצמי שהדבר הכי טוב זה להתרחק מכולם… הרי המצב הבריאותי שלי יפגע באנשים שהכי קרובים אליי!

וכך באמת עשיתי, התנתקתי מכולם לאט לאט…

בהתחלה זה היה מבת זוגתי, שלא ידעה איך להתמודד עם המחלה שלי…

אח"כ הגיעו החברים, הידידים, המכרים… ולבסוף ההתנתקות מהמשפחה!

המצחיק הוא, שאני עדיין בשוונג של ההתנתקות, עד כדי כך שעכשיו השאיפה שלי היא להקים חווה באמצע שום מקום ולגדל את האוכל שלי לבד!!! משהו שיהווה לי מעיין מרכז בריאותי במקום האוכל ספוג הרעלים אשר קונים ממפעלים, וגם מעיין פיזיותרפיה, תעסוקה ושיגרה הכרחית!

מוזר שדווקא כשאני מחפש את הלבד שלי ואת ההתנתקות מכל העולם, דווקא אז אני מחפש לי בת זוג חדשה… את האחת שתוכל להכיל אותי ואת המצב הרפואי שלי.

ברחתי מאחת בגלל המצב הרפואי שלי, בשביל שלא להכביד עליה, ועכשיו אני מחפש "קורבן" שיהיה מוכן לסבול אותי!

וזה פשוט לא עובד!

לא מהבחינה החברתית, לא מהבחינה הכלכלית, לא מהבחינה הרפואית… פשוט לא עובד!

כאילו כח ההרגל שלי למצוא את האחת, מושך אותי שוב "ללא ידיעתי" לחפש את הבחורה האחת והיחידה… את אותה אחת שאני לא רוצה להכניס לחיים כאלה מלאים בכאב בלתי נסבל ומתמשך.

אני באמת לא יודע מה אני רוצה יותר…

רוצה אהבה, אבל לא מוכן לגרום לצד השני לסבול בגלל החיפוש שלי אחר האהבה!

רוצה לבד, אבל אני רוצה את הלבד שלי עם מישהי… וזה יהיה אנוכי ואכזרי לגרור עוד אדם ללבד שלי ולנתק אותו מכולם!

ובימים האחרונים יש מגמה חדשה שמתפתחת אצלי, הרצון שלי למות חוזר.

ואני נאבק…

נאבק להתעורר כל יום מחדש, נאבק לשרוד עוד יום, נאבק שלא לצעוק או לבכות בגלל הכאב… ועכשיו אני נאבק גם עם המוות!

ירדתי 2.5 ק"ג מאז תחילת המחלה… שזה חדשות מאוד רעות למי שלא עולה או יורד במשקל, למי ששוקל רק 52 ק"ג!

יש עוד הרבה דברים לכתוב, אבל אני מרגיש איך רמת הריכוז שלי הולכת ופוחתת 🙁

אז אני חושב שהכי טוב זה לעשות עכשיו הפסקה, ולהמשיך את הכתיבה ביום אחר.

מי יודע? אולי יום אחד מישהו יוכל לקבץ את הכתובות והרשומות שלי לספר (חחחחחחח)…

בנתיים, עד הפעם הבאה, שיהיה חורף קל ונטול כאבים לכולם 🙂