מאבק מתיש.

היום החלטתי בפעם ה1000001 שזהוו! זה נגמר! היום אני אוכל כמו שצריך! היום אני יוצאת מהאנורקסיה לתמיד, ומעכשיו היא תהייה שייכת לעבר!

קמתי ואכלתי חצי תפוח מבלי לחלק לחתיכות! וגם שתיתי נס עם העוגיה הכי שווה שהצלחתי למצוא. יותר מאוחר אכלתי בייגלה עם גבינה, ואפילו לא ספרתי כמה יחידות בייגלה או כמה כפיות גבינה לקחתי. הייתי מממש גאה בעצמי! ^^

אבל.

אז.

זה השתלט עלי שוב.

אחר הצהריים נסעתי לשירות. הלכתי לאחת הקשישות שלי לביקור בית. גיליתי לחרדתי הרבה שהיא הכינה לי פירה ונקנקיות… שיקרתי לה שהרגע אכלתי ושאני לא רעבה, אז היא ארזה לי את האוכל שאני אקח לדירת שירות והביאה לי שלגון שוקו-שוקו במקום. הרשיתי לעצמי להתפנק על הארטיק בלי שמץ רגשות אשם (שכן הרגע חסכתי מעצמי מאות קלוריות מהמנה שהכינה לי). הקשישה הייתה מאושרת, אני הייתי מאושרת, והכל היה טוב.

אבל אני יודעת שזה לא בסדר. זה לא אוכל. לא זה, ולא הבייגלה, ובטח שלא העוגיה בבוקר. כשהגעתי לדירת שירות הקופסה עם הפירה והנקנקיות נכנסה ישירות למקרר. אכלתי מלפפון במקום.

אני לא רעבה. אני יודעת שאני צריכה לאכול. אני לא מסוגלת לאכול. זה לא בסדר, אבל אין לי תאבון. אני חייבת לאכול! אני לא רוצה לאכול!!!! לא רוצה! לא רוצה! לא רוצהההה!!!!!! דאמ איט!!! אני אשמין!!!! אני לא אשמין, אני אבריא!!! זו המטרה, להבריא! לחיות חיים נורמליים!!! אני לא מסוגלת. אני מפחדת.

אני עכשיו בדירה לבד, רק אני, הקירות, הפירה והנקנקיות. וכלכך קר פה. כלכך שקט פה. כלכך מפחיד פה. וקר קר קר. קור מקפיא. אני רוצה להיות בבית. עם ההורים והמשפחה. ומצדי שהם יכריחו אותי לאכול!! מצדי שידחפו לי את הפירה המזורגג לתוך הגרון! לא אכפת לי לבכות, לא אכפת לי לצרוח. רק שמישהו יגרום לי להבריא, יחנוק את הקולות האלה שבתוך הראש שלי. או לפחות יעזור לי להתמודד איתם. המאבק הזה מתיש מדי. אני לא מסוגלת לנהל אותו בעצמי. לפעמים נדמה לי שאני לא אצא מזה לעולם.

ומה הגוף שלי אשם? מה השיער הנושר שלי אשם? מה ההורים שלי אשמים בזה שאני מטומטמת? למה כולם צריכים לסבול?? אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. פתאום אשפוז מתחיל להראות כמו אפשרות שכדאי לקחת בחשבון.