החלטתי לחזור הביתה!

בכל שבוע שאני באה לכאן אני מבטיחה לעצמי שיהיה טוב, אני אלחם ואצא מזה, אני אתחיל לאכול והכל יסתדר! -אבל כל שבוע יש רק נסיגה אחורה. עוד ירידה במשקל, עוד לילות קרים, עוד תיסכול, פחד, ואני ממשיכה לשקר לעצמי בכל בוקר.

בשבוע שעבר הייתי אצל העובדת הסוציאלית, והיא שאלה אותי ישירות: "מה את חושבת שיהיה הכי טוב בשבילך עכשיו, לחזור הביתה או להישאר?". וכבר ידעתי מה התשובה. אני חושבת שידעתי אותה כל הזמן, מהרגע שהגעתי לכאן. אני חייבת לעזוב. והלב שלי נקרע! הוא רוצה להישאר! אבל השכל יודע שהוא חייב להציל את עצמו, ומהר.

ודווקא בגלל שהתקן פה כלכך טוב, דווקא בגלל שהחברות כאן כלכך טובות, דווקא בגלל שכלכך נקשרתי למקום הזה- בגלל כל אלה זה כלכך מסוכן. עמוק בפנים אני יודעת שקשה לי פה, אני מרגישה את זה, אני לא אצליח להתמודד עם הפרעת האכילה הזו לבד. אבל כל הרגעים הטובים שלי כאן גורמים לי לרצות להישאר ומשכיחים ממני את כל הסבל. באיזשהו מובן זה טוב; תמיד הייתי מהאנשים האופטימיים שרואים את חצי הכוס המלאה, אבל  עכשיו הבריאות שלי והחיים שלי מונחים על הכף ואני חייבת לבחור בצעד הנכון.

אז אמרתי לעו"צית: "אני יודעת שאני צריכה להיות עכשיו בבית. אני צריכה מקום עם יציבות, עם ביטחון, אני צריכה את המשפחה שלי, את ההורים שלי. אני צריכה שמישהו יחבל בכל ניסיון שלי להמשיך ולרדת במשקל, כפי שהמפלצת הקטנה שבראש שלי רוצה לגרום לי לעשות. אני פשוט משתפנת לעשות את זה. אני לא רוצה לעזוב את השירות באמצע. אם אחזור הביתה אני ארגיש שויתרתי לעצמי…"

בתום הפגישה שלנו ביצעתי את ההחלטה- אני חוזרת הביתה. עד עכשיו זו הייתה רק אופציה שהייתה תלויה באויר, רק בריכה של מים שפחדתי לקפוץ אליה. אבל עכשיו אני יודעת שזה יהיה הדבר הכי נכון לעשות ואני חייבת את הצעד הזה לעצמי.

ובכל יום אני מתנחמת במחשבה ש'אז מה אם יהיה לי קשה לעזוב?! הרי גם אם אני אעזוב עכשיו או אם בעוד חצי שנה בתום שנת השירות, עדיין יהיה לי קשה. עדיף לי לעזוב עכשיו ולהרוויח את הבריאות שלי!' (- ואז אני רוצה לדפוק את הראש בקיר אומשו כזה, כי הניסיונות העלובים האלה להיות שאננה מוציאים אותי מדעתי…!)

 נותר לי רק לקבוע לי דד-ליין (שלמען האמת הוא אמור היה להיות בסוף השבוע הזה, ואני כל פעם דוחה אותו עוד ועוד…) אבל הפעם אני אחייב את עצמי לעמוד בו!!

נגמרו המשחקים!

דאמ איט. באלי לבכות.