הערב האחרון שלי פה… :(

זהו, זה הגיע. זה הערב האחרון שלי כאן בשירות. מחר אני חוזרת הביתה; תקופה חדשה, דף חדש, מקום שירות חדש, בתקווה שזה יקנה לי הרגלי אכילה חדשים, ואז אולי יהיה לי יותר קל להחלים ולהשתקם, בע"ה.

אני אקום כל בוקר ואוכל כמו שצריך, כמו בנאדם נורמלי. תהיה לי מערכת שעות מסודרת, עם זמנים מוגדרים, ארוחת צהריים מסודרת, ובערב אני אחזור הביתה ואוכל ארוחת ערב נורמלית עם המשפחה!

לא עוד דילוג על ארוחות! לא עוד התעלמות מהרעב! לא עוד אכילה לפי קלוריות! לא עוד הפרעות אכילה! והפעם באמת-באמת-באמת!!!

…הו, גאד. אני כלכך מפתחת ציפיות לגבי זה, וזה כלכך לא טוב. אני כלכך מפחדת שאתאכזב. אם ההפרעה תימשך גם בבית זה יגמור אותי. אבל זה המעט שאני יכולה לעשות- לקוות שזה יעזור. וכמובן עם עוד הרבה כח רצון מצדי, כי זו רק תחילתה של תחילת הדרך…

אפרופו התחלות, התחלתי בטיפול בתל השומר… מעקב דיאטני וטיפול פסיכולוגי…

ו… לפני שבועיים קיבלתי תפריט.

לא עמדתי בו.

תירצתי שזה בגלל שאני לא נמצאת בבית אז אין לי את כל המצרכים.

שיקרתי.

כי גם כשאני בבית אני לא אוכלת לפי התפריט ._.

אבל אני לפחות אוכלת את האוכל שאמא מכינה לי! זה עדיין לא הופך את זה ליותר קל, כי גם באוכל של אמא יש קלוריות. אבל לא אכפת לי, הרי בשביל זה אני חוזרת הביתה! וחוצמיזה האוכל של אמא שווה את זה 😉

בין היתר הדיאטנית רשמה לי לקחת אנשור.

אנשור!?@@#$@^$@#!?@?!@!!!!!111

אני בקושי אוכלת אוכל רגיל בגלל הפחד האימתני מהקלוריות! אז למה לעזאזל שאני אסכים לשתות קלוריות מפחית? (האמת שאני סקרנית לגבי הטעם של זה. אמרו לי שזה מגעיל… [וזה עוד יותר גרם לי לרצות לטעום את זה. כזו אני D: ] )

החלטתי עם עצמי שקודם כל אני אלמד לאכול אוכל בצורה נורמלית מצלחת. אחר כך אני אשתה נוזלים מגעילים מפחיות (ואני יודעת שזו רמאות, ושאני צריכה לרתום את עצמי ב100% כדי שהטיפול יצליח, אבל בשלב הזה אל תגלו לדיאטנית, סבבה? XD)

בקיצור,

חברות שלי מהדירה רוצות שנצא הערב לבית קפה, לעשות לי ערב פרידה.

איזה כיף לעשות מסיבת פרידה לבחורה אנורקטית בבית קפה! ממש אירוניה. צחוק הגורל. משעשע ביותר. הא הא הא!

אני לא רוצה ללכת. לא רוצהההההההה. אין לי כח להתמודד עם זה. אין לי כח לאכול בשבילן כדי להוכיח איזה משהו, ושהן יסתכלו עלי כמו על מישי מסכנה ואולי גם ימחאו לי כפיים בסוף, כאילו אני מפגרת.

אבל ברור לי שאני אלך, וברור לי שאני אוכל. כי, שוב, בשביל זה אני עוזבת, כדי להחלים ולעלות במשקל, ואני לא רוצה שכל העזיבה שלי תהיה לחינם.

אוהח. כלכך קשה לי לחשוב על העזיבה. באמת שהתקופה פה הייתה נפלאה. כמה קשה ככה טובה. וכבר נפרדתי מכל האנשים בתקן… הבטחתי להם שאני אבריא ואחזור לעצמי. אני מקווה שזו לא תהיה הבטחת שווא ושאני באמת אעמוד בזה ואשתלט על האנורקסיה האידיוטית הזו :/

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת להתכונן נפשית לבית הקפה… אני הולכת לבכות הרבה אחר כך. ואני לא יודעת אם זה יהיה בגלל הקלוריות או בגלל הפרידה.

מחשבות מיותרות:

נראלי אני אסגור את הפינה עם קפה ומאפה.

וממחר דיאטה!

סתם, לא.

נו דייייייי. באמת. הבטחתי להיות נורמלית!

אחח… רק בריאות, בעזרת ה'. רק בריאות… XD