איבוד שליטה בעצב ……
<p>....</p>

היי ..
האמת שהתלבטתי הרבה אם לשתף קצת או לשמור לעצמי , כמו שאני עושה בדרכ , פעם הייתי כותבת כאן יותר, וגם אפשר להגיד שפחות או יותר הרגשתי שאני מקבלת מענה , אני יודעת שזה אתר באינטרנט ואף אחד לא באמת מכיר אותי וכל הדברים האלה , אבל השבוע כתבתי כאן פוסט עם כמה מילים כואבות ברגע של יאווש , ולא היה ממש יחס , אני יודעת שאולי המילים היו קשות , ובכלל לא תמיד יש מה לומר , אבל זה כאב לי כי זה הרגיש לי שוב חוסר ביטחון ואין לי אין ואיך לשתף .. לכן לפני כתיבת הפוסט הזה היו בי לבטים רבים , אבל בסוף החלטתי כן , המשפט " אני זקוקה לעזרה " הוא אחד הדברים שהכי קשה לי לדרוש , אני אחרי 8 שבועות אשפוז , פחות מחודש בבית , ואני מרגישה אבודה , לא שבאשפוז הרגשתי טוב , רציתי לעזוב כל הזמן , אבל לא יודעת להסביר , החיים שלי מונעים ברדיפה אחרי הירידה במשקל , במלחמה מה לאכול , אם לאכול ואיך , בלנסות למלאות לי את היום ולהיזרק למיטה מותשת כל לילה , אני לא יודעת מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב , לאיזה עזרה לפנות , ההפרעת אכילה שלי איתי כבר 4 שנים והיא מסרבת בכל תוקף לעזוב , אני כבר באמת מיואשת , אני לא רואה טעם לחיים , אני כן מנסה לרדוף אחרי נקודות אור , אבל הן לא קיימות , אני לא מאמינה שיש לי למה עוד להילחם ….
אשמח לעזרה הצעות או סתם ..

נערה יקרה,
קראתי את קריאתך הנואשת להתייחסות ואני עושה זאת, כי אי אפשר להשאירך ללא מענה. את חיה בתוך גיהינום אמיתי ולואי והיה לי מה להציע לך, נוסף על חמלה ואמפטיה. מקווה שאחת או יותר מהבנות החברות בפורום, ו/או המומחיות בנושא - יוכלו לסייע לך יותר מכך. לצערי (או למזלי) אין לי לא את הידע ולא את הניסיון בנושא הזה. יכולה רק לאחל לך למצוא בתוכך את הכוחות הנחוצים למאבק הקשה הזה וגם לצפות יחד איתך לעזרה ממי שמסוגל לתת אותה.
- 0
- שתפו
דווחוהי עצובה יקרה,
ראשית צר לי שהתפספסה הודעתך. הקהילה הומה ופעילה ולעיתים מהר מידי פוסט יורד לדף הבא וקצת נזנח... נשתדל יותר לשים לב!
זה כל כך חשוב ללמוד לקרוא לעזרה. זה שלב ראשון וקריטי בהחלמה.
ואני ודנה נשמח תמיד להיות לך לאוזן קשבת, לא שזה מחליף טיפול!!
ברור שלחזור לחיים אחרי 8 שבועות של אישפוז זה קשה מאד, ולא משנה כמה קשה היה באישפוז.
האם את ממשיכה טיפול איפשהו?
ספרי עוד - מה עובר עליך? מה קשה? ואנחנו נקבל אותך ואת דבריך, גם כואבת ומיואשת!!
- 0
- שתפו
דווחוחמודה, אני ממש מבינה אותך!
גם אני בתוך הפרעת אכילה כבר 10 שנים! (בולימיה) וממש לא יודעת אם אפשר להבריא מזה.
תמיד יש לי הרגשה שיותר קל להבריא מאנורקסיה מאשר מבולימיה, כי בולימיה נמצאת ברצף של התמכרויות, ואנורקסיה- לא.
אני מטופלת כבר שנתיים בהדסה, במרפאה. הפסיכולוגית נהדרת, ובכלל מאוד ממליצה על המקום. לדיאטנית אני הולכת אחת לחודש, כי זה דרך קופ"ח ואין מספיק תורים. תכלס- לא מרגישה שהיא מאוד תרמה לי, אולי קצת, אבל זה רחוק מלהרגיש שיום אחד, בקרוב, אבריא ויותר לא תהיה לי בולימיה.
גם אני מיואשת, כי אני כבר מעל גיל 30, ואני חושבת
- 0
- שתפו
דווחותודה בנות יקרות
מיכל , תודה ,וזה בסדר... אני מבינה זה סתם נכתב מתוך תסכול , אני מתנצלת אם זה היה נשמע ביקורתי
אני ממשיכה במעקבים , אבל בעצם הייתי בנתיים רק פעם 1 אצל דיאטנית ולא הייתי אצל פסיכולוגית בכלל מאז השחרור ,
אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי שוב , בכלום זמן חודש עוד לא עבר ואני נשחקת , אין לי כח יותר
מה לעשות ? אני לא יכולה להרשות לעצמי להתאשפז שוב , גם אין סיכוי שזה יקרה, וזה בטח לא יעזור כי אני תמיד בסדר למראית עין באשפוז ובחוץ קורסת
נמאס לי מהכל , אני באמת לא ראויה לחיים האלה , אני לא אדם נורמלי , אני מכונה
- 0
- שתפו
דווחו- 0
- שתפו
דווחו- 0
- שתפו
דווחו- 0
- שתפו
דווחו