האנונימיות היא שחקן מרכזי

האנונימיות היא שחקן מרכזי בחיי.

בכל מקום שבו לרגע ארצה להיות אני באמת, אצטרך לעטות מסיכה כלשהי על פניי, אחת ממאות המסיכות שנמצאות כבר במגירה ולהחליט מי אני היום. 

הדמות שבניתי לעצמי היא הדמות שהייתי רוצה להיות ואני יודעת שבחיים לא אהיה. הבעיה היא שלפעמים אני משחקת אותה כל כך טוב שכשלרגע בורחת לי טיפת אמיתיות החוצה, אנשים נבהלים ומתבלבלים. הפחד שמישהו שמכיר אותי, יראה אותי במקום כמו המחלקה להפרעות אכילה מבחיל אותי. לפעמים הרעיון כל כך מבחיל אותי עד שאני מעדיפה למות ושאף אחד לא ידע. 

פעם כשהייתי קטנה, התחננתי שישימו לב. שיסתכלו לי בצלחת, שיבהלו, שילחצו, שיגיבו אליי! היום אני אעשה הכל כדי לקבור את ההפרעת אכילה הזו בתחתית העולם. גם אם זה יעלה לי בחיי. אולי בגלל הבושה. אולי בגלל שאני פשוט נגעלת מעצמי. אולי בגלל שפשוט אני מסתכלת מהצד וצוחקת על איך לעזאזל אני מעזה להגיד שיש לי הפרעת אכילה? גושי שומן על גושי שומן מתעצבים לצורה של גוף מעוות. 

הלוואי והייתי יכולה לטפל בראש המעוות שלי. הבעיה היא שהוא כבר חכם מידי. הוא מכיר את כל הטריקים. משחק לי עם המחשבות. כל כך הרבה בלאגן שכתוב שחור על גבי לבן. גורם לי לחשוב שמתחת למסיכת הבחורה הוצלחת שכולם רוצים להיות כמוה, מסתתרת חולת נפש עם תעודות חבל שמסיכה היא רק מסיכה. חבל.