הבחירה בין הגרוע יותר לגרוע פחות…

כבר כמה ימים שאני בבית. מבולבלת מעצמי. חושבת שאם ההורים שלי יכנסו לקהילה הזו, לא יהיה להם ספק מי אני. הרי השם הזה "ילדת אור הירח" זה השם שהכי מאפיין אותי בעולם. מחזיר אותי לימי גיל ההתבגרות, לימים בהם הייתי נועלת את הדלת, שופכת עשרות כדורים על המיטה, מתבוננת בהם כשברקע אביב גפן שר לי על כדורים כחולים סגולים לאור הירח, ואני רק צריכה לבחור עם אילו כדורים להתחיל. והדלת רועדת מדפיקות ההורים. הם צורחים לי מהצד השני. יודעים בדיוק מה קורה בין ארבעת הקירות הנעולים. ואין להם מה לעשות בנדון. כשאני מחליטה משהו, רק אלוהים יוכל להתערב בהחלטות שלי ולא אף אחד אחר. להם רק יישאר לפרוץ את הדלת ולהרים אותי מהרצפה. מתבוססת בדמי, בחלקים ההרוסים שנשארו ממני. 
 
כן לא יהיה להם ספק מי זאת ילדת אור הירח. ואז כשיתחילו להסתכל אחורה בהודעות. הם יישברו. המשפחה שלי כבר לא תהיה אותו הדבר. זו אחת הסיבות לכך שאני פשוט מחביאה הכל. מחביאה את עצמי לדעת. רק שלא תיהרס טהרת המשפחה. והנה חזרתי הבייתה. לא מרצון. לא היה פה אפילו חלקיק אחד של רצון חופשי. הסיבה היחידה שחזרתי היא כדי שהמשפחה לא תישבר. מדהים כמה הרבה אני עושה בשבילם וכמה כלום ושום דבר אני עושה בשבילי. אבל טוב לי עם זה. באמת שכן. 
ועכשיו התפריט תלוי על המקרר. או אולי יותר נכון היה תלוי שם עד לפני חצי שעה כשחטפתי קריז וקרעתי אותו לחתיכות. ואני שואלת את עצמי. האם באמת העובדה שנכנס לי מזון לגוף אומר שטוב לי? כי מבחינת ההורים שלי, ברגע שאני מזינה את עצמי זה אומר שהכל בסדר. מבחינתי זה רק אומר שאני אוכלת את עצמי לדעת. אוכלת כדי לא להתמודד עם כל פיסת זכרון שנמצאת בין קירות הבית הזה. עם פיסות הזיכרון שרק בשנה האחרונה מתחברות לי ביחד לכדי תמונה אחת שלמה. פיסות זיכרון שמסבירות לי בדיוק מה קרה בבית הזה.
אז מה עדיף באמת? לאכול את עצמי לדעת? או לחזור לדירה, לצום, לטבוע באלכוהול, סמים ושאר ירקות. העיקר לא לחוות את הכל מחדש כל לילה. 
הלוואי ואלוהים היה עובר מידי כמה שנים ופשוט מוחק ממני כמה מפיסות הזיכרון האלה. אולי אז הייתי מסוגלת לפנות את עצמי קצת להווה ולא לחיות בעבר? אולי.