אמא החליטה לפרוץ את סכר השתיקה

אז עכשיו מסתבר אני חיה תאכלס בשביל אמא שלי. לא באמת.. אבל ככה היא רואה את זה.. 

היום היא החליטה לשבור את סכר השתיקה שחצץ בינינו.. ירקה לי את כל המילים דרך הטלפון.. שאני לא באמת יכולה לבד, שהעובדה שחזרתי לדירה שלי זה רק אומר שעוד חודש אני חוזרת לאשפוז [על זה בחרתי לענות לה שגם כה אני אוכל רק עוד חודשיים… אולי זה לא היה כל כך חכם לענות ככה לאמא היסטרית… אבל שוב זו רק חוכמת הבדיעבד שלי..].

אמא לא מאמינה בי וביכולת שלי להחלים מהפרעת האכילה.. ולצערי גם אני לא.. אני משקרת לה במצח נחושה ואומרת לה שהכל בסדר! שאני אצליח.. וכל זה תוך כדי נסיעה לבית מרקחת לקנות את הכדורי הרזייה הנחשקים שלי..

עד היום חשבתי שאני משקרת לכל העולם.. רק היום נפל לי האסימון שהשקר והעוול הכי גדול נעשים בעצם כלפיי. אוף.

כל כך הרבה יש לי בחיים. אני ילדה מוצלחת באמת.. ציוני הצטיינות בתואר בדיוק לפי הספר. מעריכים אותי בעבודה. החברים אוהבים אותי. יש לי הכל! אבל תאכל'ס… אין לי כלום ושום דבר. כי אני לא נהנית מהדברים האלה, אלו סתם דברים שעוזרים לי בהישרדות. 

תשמעו אני לא מתיימרת להגיד שהחיים שלי בזבל… אני בטוחה שיש הרבה אנשים שמתמודדים עם חרא הרבה יותר גדול משלי. אבל איכשהו דבר הוביל לדבר וחוויה הובילה לחוויה ואני מוצאת את עצמי חווה את החוויות המזוויעות האלה שוב ושוב בכל יום ולילה מחדש. כל ריח וטעם, כל מגע מזכיר לי זכרונות שהייתי מעדיפה לנעול ולהשליך את המפתח לים. 

אז אני אשמה שאני רוצה למות? מה לעשות… אני בן אדם חלש שלא מצליח להתמודד עם האתגרים שאלוהים מציב לו..