אנחנו נולדים כל פעם קצת.. באים בחלקים אל העולם הזה לאט..

אתמול ישבתי על המיטה.. וחשבתי..

מגיל 10 בערך אני לא מפסיקה לכתוב, אוגרת ואוגרת יומן של חיים שלמים. אבל מה יקרה אם פתאום לא אהיה פה יותר? מה יקרה אם יום אחד לא אקום בבוקר? לא יכולה להסתכן שמישהו ישים ידו על היומן הזה. שהחיים שלי יהיו פתוחים לעיני כל. שכל מה שעברתי יוולד לאוויר העולם בבת אחת ולא אהיה כאן כדי לעצור את זה. אבל מצד שני אני גם לא מסוגלת לזרוק אותו. לא מסוגלת להיפטר ממנו.

עשיתי החלטה, לקחתי את הקלסר הגדוש איתי למכללה והחלטתי שהאדם הראשון שיעבור בראשי, אפקיד בידיו את הקלסר למשמורת. ואז המרצה שלי התקשר. יש לי יחסים טובים איתו, נשארנו לדבר אחרי השיעור. הפקדתי בידיו את הקלסר וביקשתי ממנו להבטיח שאם בחודשיים הקרובים יקרה חס וחלילה משהו, הוא מתחייב לשרוף אותו. לרגע הרגשתי כמו חלק מטנלובלה, איזה סיפור עשיתי מכולה קלסר. אבל תבינו, הקלסר הזה באמת מכיל חיים שלמים. הקלסר הזה יכול לשלוח אנשים לכלא, לפרק משפחות. יש לו כח עצום. כמו איזה ספר מאגי. 

הכי עצוב היה שהסתכלנו אחד על השני והמבטים אמרו הכל, באמת יש סיכוי שלא אהיה פה עוד חודשיים. הוא יודע את זה ואני יודעת את זה. או שהאנורקסיה תהרוג אותי או שאשים קץ לחיי.