האנורקסיה היא ה"אח הגדול" שלי

הלילות הופכים קשים מתמיד עם חלוף הזמן. 

והסיבה לכך לא נראית לעין.

מנסה לחשוב, מה השתנה? מה גורם לדברים לצוף? למה?

השנים הביאו אותי למצב של מודעות מוחלטת. אני כבר לא ילדה. אני 100% מודעת לעצמי. מודעת למעשים שלי. מודעת לסיבות שהביאו אותי להיות שבר כלי. מודעת שחיי יגמרו בוודאות בכניעה מוחלטת למחלה. הכל רק שאלה של זמן. החלטתי לא להיות יותר מידי אקטיבית. 

הפכתי להיות מכונה. רובוט. נמצאת בלימבו תמידי. לא מחוברת לשום תחום, לשום מציאות. 

האנורקסיה הצליחה במשימתה לנתק אותי מהעולם. לנתק אותי מהחיים. 

לאט לאט עולה בי ההבנה, מבלי משים לב, הענקתי לה במתנה את כל מה שהיה לי. כל דבר שהיה בבעלותי נמצא כיום בבעלותה.

כמו חיידק טורף, מתחילה מכפות הרגליים ומטפסת באיטיות כמעט ובלתי מורגשת במעלה גוף הבשר. 

וכשהראש מבין שהגוף נאכל לו, לא נותר לו אלא להתפלל שהתחושות יחזרו והנימול יעלם.

נומלתי לחלוטין ע"י האנורקסיה שלי. זה קרה מבלי שהרגשתי. היא אכלה וכילתה אותי עד עצם. הציבה דגל כיבוש בכל איזור ואיזור בגוף. בכל תחום מחשבתי. 

מזכירה לי קצת את הספר "1984" של ג'ורג' אוול.

האנורקסיה היא ה"אח הגדול" שלי. 

מוחקת מילים מהלקסיקון שלי ומוסיפה במקומן חדשות. דואגת שצורת המחשבה שלי תותאם בצורה מושלמת לרצונותיה. 

מטרת העל שלה היא להשתלט על התחום החשוב ביותר. תחום הבחירה החופשית והמחשבה.

אין שום ספק,

האנורקסיה היא "משטרת המחשבות" שלי.

היא נמצאת בכל מקום, בכל זמן.

וכשעולה בקרבה החשד שהראש שלי מתחיל לחשוב מעט אחרת, היא צצה יש מאין, 

מוכיחה לי א מלא עוצמתה. מראה לי שהיא בלתי ניתנת לעצירה. מענה אותי על שהעזתי לחשוב אחרת. מחזירה אותי לדרך הישר, עד הפעם הבאה.

האנורקסיה הפכה להיות אני, אני הפכתי להיות האנורקסיה. אנחנו גוף אחד.

סתם מחשבות זרוקות על מסך ותו לא…