Everything that kills me makes me feel alive

23:00 בלילה. אני שוכבת במיטה. מרגישה איך המזרון נשמט מתחתיי. 

הגוף מתחיל להתנפח, עולה עוד קילו ועוד קילו.

השמיכה מכסה את גופי. אבל המחשבה על כך שהגבעה שמתחת לשמיכה גדלה בקצב מסחרר, מדירה שינה מעיני.

השמנתי ושום דבר כבר לא נראה אותו הדבר.

אני לא אשכח איך פעם, בימי המחלקה הזוהרים, אחד מהרצונות הכי גדולים שלי, היה להרגיש שמי שמסתכל עליי מכוסה בשמיכת פוך חושב שנמצא שלד מתחת.

אבל היום.

השמיכה כבר לא נראית אותו הדבר אני לא מסוגלת להישאר במיטה.

אני מרגישה איך כל שנייה שאני שוכבת בחוסר מעש שווה לעוד שנייה של השמנה.

מתחילה להתחרפן.

אני מרגישה את זה מגיע.

נעמדת.

פועלת באחריות.

מרחיקה מעצמי את המספריים, הסכין, כדורי השינה שקורצים לי. כל דבר שיביא אותי להרס.

אני באמת מנסה, באמת! אבל הראש מתנהג כאילו הסנפתי עכשיו 10 שורות לבנות יפיפיות.

העולם נוזל לי בין האצבעות.

החרדה משתלטת.

הלב נוסק מעלה ומותיר אותי מתנשפת בנסיון להדביק אותו חזרה. ואני יוצאת מהחדר. ונכנסת חזרה. לא מוצאת את עצמי. מרגישה שעוד רגע, אפול ואמות.

והדמעות לא יוצאות. הכל יבש כבר. אין לעיניים שלי עוד תחמושת.

ועוברת שעה. ועוד אחת. והשעה 2 בלילה.

ואני מסתובבת כמו הומלס שמחפש פינה חמה. הופכת כל פינה בבית ותרה אחר השקט.

רק רוצה קצת שקט.

רק רוצה לפגוע בעצמי. רק רוצה לשלם על כל תקופת החוסר שליטה הזאת.

והשנאה העצמית מגיעה למחוזות שלא האמנתי כי אפשריים בכלל.

ועוד רגע אני עולה לגג וקופצת. והכל באימפולסיביות אין קץ. נשימתי נעתקת ממני.

אני פועלת באוטומט. מחליפה חולצה, שמה מכנס קצר, גורבת גרביים לבנות, נועלת את נעלי הספורט הבלויות. נעמדת ומחליטה. אני אקרע את העיר בריצה. מי יודע אולי אצליח לפזר תוך כדי את כל החלקים הרעים שמעיקים עליי. ומי יודע. אולי אצליח למות תוך כדי.

והמוסיקה כבר על פול ווליום בתוך האוזניים. רוצה לשמוע רק שירים. אעשה הכל כדי לא לשמוע את עצמי כרגע. לא לשמוע את הפרעת האכילה שלי מנגחת בי האשמות. והרגליים מתחילות לרוץ. וקילומטר עובר. ועוד אחד. ועוד אחד. 7.4 קילומטר של ריצה טהורה. והדופק עולה ועולה.

180 פעימות בדקה

190 פעימות בדקה

200 פעימות בדקה. 

218 פעימות בדקה.

לרגע איבדתי תחושה בכל הגוף, הרגליים והידיים הכשילו אותי ונפלתי.

לרגע הרגשתי כמו מכונית שמטפסת במהירותה לאט לאט.

טסה על הכביש.

קורעת אותו ואין מי שיוכל לעצור אותה.

אבל רק לרגע.

אסור לי לרוץ.

אני יודעת. אני לוקחת כדורים שמאיצים את קצב הלב גם ככה. וכיאה לעצמי תמיד הכל בגדול.

15-20 כדורים ביום.

פי 20 מהמנה המומלצת לאדם שבאמת צריך אותם [כמובן שאני לא האדם הזה..].

אבל אני חוזרת הבייתה בריאה ושלמה. חלק מגופי סובל מנימול קשה. חלק אחר מצמיח פריחה אדומה וחלק מכחיל. הלב לא מצליח ולא יודע איך להתמודד עם המעמסה.

מקלחת, פיפי ולישון. מחר יום חדש. מחר יהיה יותר טוב.

והמחר הגיע. 

החלק של ה"יותר טוב" נשאר איפשהו מאחור.

I feel something so right"
By doing the wrong thing
And I feel something so wrong
By doing the right thing
I couldn't lie, couldn't lie, couldn't lie
"Everything that kills me makes me feel alive