לא מפסיקה לחשוב עליהן. אל תיקחו את זה ממני.

מסתובבת ברשת. רואה איך סיפור שכתבתי לפני כל כך הרבה זמן.

סיפור שמבוסס על החיים שלי. מתנוסס לו בגאון במקומות אחרים.

עולה בי כעס. מין חום לא מוסבר.

זה הכאב שלי.

זה הסיפור שלי.

זו הכתיבה שלי.

וזה הדבר האחרון שנשאר לי.

אל תיקחו את זה ממני.

אל.

אל תיקחו את החברות שאיבדתי לאנורקסיה. אל תיקחו את הבנות שגרמתי לחייהן להיראות כמו גיהינום. אל תיקחו את החיים שלי ותהפכו אותם לסיפור יפה.

אל תיקחו את המילים שכתבתי בדם, בדמעות ובשנאה עצמית אינסופית ותהפכו אותן לעוד אפיזודה חולפת.

זה לא שלכם.

זה שלי.

וזה רק שלי. 

פשוט אל תיקחו את זה ממני. בבקשה..

—————————————————————————————————————————

פגשתי את אופיר, ילדה בת 13 שרצתה להיות אנורקסית. 

בתור אחת שכבר 7 שנים "התנסתה" בנושא, שמחתי כשאמה ביקשה ממני לקחת אותה "תחת חסותי". 
אז זהו הסיפור על איך לימדתי והדרכתי את אופיר "להיות אנורקסית".

קבענו יום אחד אני ואופיר סתם לשבת לדבר,

(*אני*) "מה? שמעתי שאת רוצה להיות אנורקסית?" 
אמרתי כאשר היינו בדרך לביתי, סתם כדי להתחיל שיחה שתפסיק את השתיקה הרועמת ששררה בינינו. 
(*אופיר*) "כן! ואל תנסי לשכנע אותי, ולספר לי עד כמה האנורקסיה היא מחלה והיא רעה, ושהיא תהרוג אותי בסוף ו……"

"או, לא…" קטעתי אותה מיד,

"תפסת אותי לגמרי לא נכון, להיפך קבעתי איתך כדי להזמין אותך להצטרף למועדון שלי!"

אופיר כמובן בהתה בי המומה, ושאלה: "מה? על מה את מדברת??"

"מה לא ברור?" אמרתי "אני פה כדי לקבל אותך למועדון, היי, הייתי אנורקסית.. תני קצת קרדיט.."

"רגע.. אם היית אנורקסית אז… מה את היום?"

"היום? היום אני רק מדריכה בנות איך להיות אנורקסיות."

היא נראתה קצת המומה ועל פניה ארשת של חוסר הבנה. כאשר הגענו לביתי, הנחתי לידה דף וכלי כתיבה והוראתי לה:

"כתבי כל דבר הגורם לך הנאה בחייך, או לחילופין כל דבר שאת אוהבת בחייך",

אופיר תקעה בי מבט מזלזל, אבל לא וויתרתי "נו… קדימה!"

היא החלה לכתוב.

ובעודה כותבת צלצל הטלפון, זו הייתה שחר, היא ורותם הולכות לאכול פיצה, ורצו להזמין אותי, סיפרתי בקצרה על כך שיש "תלמידה חדשה", שמה אופיר , והיא תצטרף אלינו.

בדיוק כשניתקתי מלמלה אופיר "זהו.. סיימתי" ברשימתה היו לא הרבה: 

חברות, משפחה, חבר, עתיד, וכמובן החיים עצמם.

"אוקי אופיר, עכשיו נצא קצת עם חברותי לאכול פיצה, אני מקווה שזה בסדר מבחינתך..",

"כן אין בעיה" היא ענתה בחיוך. לקחתי את הדף, קיפלתי יפה, הכנסתי לתיק ויצאנו לדרך.

כשהגענו לפיצרייה, שחר ורותם כבר ישבו וחיכו לנו עם פיצה על השולחן.

התיישבנו על ידן וחתכתי לעצמי משולש יפה של פיצה.

אופיר באה לקחת גם חתיכה לעצמה, אך מיד עצרתי אותה,

"את לא הולכת לאכול את זה נכון?! אופיר!! את א=נ=ו=ר=ק=ס=י=ת עכשיו!"

ודחפתי את החתיכה חזרה למקומה.

נפרדנו מחברותי ונכנסנו חזרה לאוטו, ברגע שסגרנו את הדלתות נשמע צלצול טלפון, אך הפעם לשם שינוי זה לא היה שלי, אופיר באה לענות אך אני חטפתי אותו מידה, היא שאלה בהפתעה מה הסיבה למעשיי ,

"אופיר, את אנורקסית עכשיו, לאנורקסיות אין זמן לזה!"

היא המשיכה לבהות בי בחוסר הבנה ואני ניתקתי את השיחה וכיביתי את המכשיר.

הוצאתי מהתיק את הרשימה שכתבנו לפני כן ומחקתי בקו את המילה "חברות".

אחר כך הלכנו אני ואופיר לטיול, היה גשם בחוץ, קר כל כך, ואנו הולכות אחת ליד השנייה,

ביחד אך עדיין מרוחקות, פוסעות בשני צידי הגשר הרחב.

מולנו הלכו בחור ובחורה, הולכים יד ביד, צמודים, מתחממים,

ראיתי את הבעת הקנאה והאושר על פניה של אופיר ומיהרתי לבשר לה בכדי שלא יהיו אי הבנות "תגידי שלום",

אופיר שוב לא הבינה את כוונותי אך הפעם מיהרתי להסביר לה:

" את אנורקסית, לאנורקסיות אין זמן לבנים!"

ואופיר שאלה בתמימות האופיינית לה "מה? לאף אנורקסית אין חבר?"

"יש, אבל הן לא באמת אוהבות אותו, רק האוכל, המשקל, הרזון, זה מה שחשוב אופיר…"

היא הביטה בי עצובה ופניה שואלות בלי מילים "ועכשיו מה?"

כמובן, הוצאתי שוב את הרשימה, ועל מעקה הגשר הרטוב מחקנו ביחד, אני אופיר והגשם, את המילה "חבר".

אופיר, שכבר הייתה עצבנית, נכנסה לאוטו וטרקה את הדלת.

השתיקה חזרה לפקוד אותנו, לא הייתה זו שתיקה מביכה, אלא שתיקה של כעס, של עצבות,

ואז אופיר התפרצה בבכי ובכעס יחדיו "ומה עם משפחה?! איך תגרמי לי למחוק אותה מהרשימה?! וחיים?! ועתיד?!"

ואני, שכבר דיי שקעתי בעצמי בזכרונות מן העבר, השבתי לה בתקיפות:

"מה נראה לך שאחרי שתשימי בראש סדר העדיפויות שלך את הרזון ולא תראי אף אחד ממטר , המשפחה שלך לא תתייאש בסוף?! לא תכאב עלייך?!, ולך אפילו לא יהיה איכפת , ככה זה אנורקסיות…"

אותתי ועצרתי בשולי הכביש, הוצאתי שוב את הרשימה ומחקתי בקו את המילה "משפחה",

המשכנו בדרכנו בכבישים, אני ואופיר, נעות במעגלים, רק ההגה יודע לאן דרכנו מובילות,

והנה בנתיב השני ראינו אישה זקנה נוהגת ב"קאדילק",

יפה כזו, נוצצת, הסתכלתי על אופיר וראיתי בעיניה את אותו הניצוץ שהיה בעבר בעיני.

"היית רוצה כזו מכונית אה?"

ואופיר הנהנה בראשה כאשר עיניה לא זזות מהמכונית הנוסעת לצידנו.

הפעם שקלתי טוב טוב את מילותיי ולבסוף אמרתי:

"אופיר.. את אנורקסית עכשיו, הרי לא תספיקי להגיע למצב כזה. לא תאכלי, תתאשפזי , תשתחררי, תתאשפזי שוב ושוב ותשתחררי שוב ושוב, תהפכי כולך עצמות, ותמותי כבר בגיל 17. מכונית כזו לא תספיק להיות ברשותך.. ולכן בואי, נוציא את הרשימה.."

הוצאתי את הרשימה ומול עיניה מלאות הדמעות של אופיר מחקתי בקו את צמד המילים "עתיד" ו"חיים".

ברגע שעשיתי זאת והגשתי לאופיר את הרשימה המחוקה, עצרנו בשולי הדרך, אופיר קימטה את הנייר לכדור קטן אל מול עיניי, ונעצה את המילים אחת אחת בליבי:

"אם כך זה להיות אנורקסית זה פשוט לא שווה את זה!".

אופיר יצאה מהאוטו ואני חייכתי לעצמי חיוך עצוב אך מנותק מרגשות, הוצאתי את רשימתי הצהובה הישנה, כמעט והתפוררה לה כבר,

ומחקתי בקו עבה את המילה "תקווה". 

וזהו הסיפור על אופיר, אופיר, אני וקבוצת הבנות אותן אני מלמדת : מה זה בדיוק להיות אנורקסית.

—————————————————————————————————————————

אם רק הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולספר סיפור שונה.

אז נכון. אוטו לא היה. הייתי רק בת 15. 

אבל תמיד כיף לצייר את המציאות בצבעים שיעזרו לי לקבל אותה.

האמת. הרבה פחות ציורית. הרבה פחות יפה. הרבה יותר כואבת.