סתם..

אני די דומה לך, אבל את לא יודעת. לפעמים כשאני מביטה במראה אני רואה פתאם איך תווי פני הופכים דומים יותר ויותר לשלך, לך.

את היום שונה, השתנית. אבל אני לא יודעת, לא מכירה ובדר"כ גם לא חושבת.

אני חיה, קצת חסרת רגשות ואומרת שהכול סבבה עם חיוך מזוייף. אני כבר לא מרגישה מזמן ואטומה להכל, אולי עם קצת עצב ויאוש בלב.

רוב היום במטה, אוכלת ושותה ושותה ושותה ושותה…
כבר לא מתקלחת ובקושי מצחצחת שיניים.

אולי זה טוב שעזבת אותי והורית לי ללכת, לא היית אוהבת את הבחורה שהפכתי להיות. אבל אני דומה לך. מאד. 

את אפילו לא יודעת על הסכרת, ההיא הארורה שבתחילה שנאתי והיום אני פשוט מתעלמת ממנה.

את שייכת לפעם-לילדות, אבל לפעמים עולים בי הזכרונות, מציפים ושוטפים את הגועל והאטימות של היום, של אתמול ושל מחר. יש לך תפקיד ראשי בזכרונות אבל ברגע אחד נטשת את הבמה לנצח, בלי להסתובב לאחור.

כבר לא אכפת לי מכלום, גם לא ממך.

פעם היו לי חלומות לכבוש את העולם, היום אפילו מכיבוש עצמי קטונתי.