מעין בוקר שכזה

בא לי לצרוח שקשה לי שכמה שאני רוצה אני לא באמת מצליחה לצאת מהמקום הזה.. אף אחד לא באמת מבין . אף אחד לא באמת יכול להבין עם מה אני מתמודדת ומה אני עוברת.. ולי אין כבר את הכוחות לנסות ולהסביר. למה? גם ככה זה כבר חסר טעם.. מרגישה תקועה במעין מציאות חיים שכזאת בה  חיה -לא חיה.. רוצה לשנות אבל כבר נותרתי ללא כוחות לבוא ובאמת לנסות לשנות.. והדמעות נשטפות להן מעיניי.. רוצה שקט בשעה שהמחשבות לא מפסקות להתרוצץ במוחי. לרגעים מסוים אותו קול צוחק בראשי- "את באמת חושבת שאת שווה את זה?", "שאת שווה את הפגישה הזאת?", "את הזמן שלה?" , גם ככה כבר אכזבת כל כך הרבה אנשים..  אז מה זה כבר משנה הפגישה הזאת?? לפעמים נדמה לי שאני רק משקיפה מהצד לראות מתי כבר אנשים יוותרו עליי, כי עדיף לי שהם יוותרו עליי מאשר להרגיש שאכזבתי שוב.. כי אז זה אומר שגם אני אוכל  סוף סוף להרפות.. בשארית כוחותיי שנותרה מהבוקר אני עדיין פה מנסה להילחם, להיאבק בקושי.. את הקרב הזה הבוקר אני כבר הפסדתי ועכשיו נותרו רק הדמעות השוטפות את שארית היום..