מחשבות והתמודדות

לפני יומיים הייתי אצל אורתופד אחר, אחרי שהצלחתי לבטל את השיוך ברבעון הזה לאורתופד הקודם כדי לקבל חוו"ד שנייה. גם האורתופד השני לא מצא בעיה מיוחדת כי למרות הכאבים אין בעיה של תנועתיות המפרקים וכמו רופא המשפחה שלי (ועוד רופאים אחרים) גם הוא חושב שזאת דלקת גידים. יכול להיות שהוא צודק אבל האמת היא שגם אני כבר מתחילה להטיל ספק בזה. כי כבר סבלתי מדלקות גידים ופרקים בעבר ולא זכור לי שהם נמשכו חצי שנה. אם זאת אכן דלקת מוזר שזה נמשך כל כך הרבה זמן אבל אולי בעצם זה יכול להיות, אין לי מושג. 

בכל אופן באותו יום גם התחלתי טיפול פיזיותרפיה. הפיזיותרפיסטית נתנה לי כמה תרגילים לחיזוק רצפת האגן. דווקא שמחתי לקבל את התרגילים האלה כי הנה, אחרי כל כך הרבה זמן שאני מתוסכלת מזה שאני לא עושה ספורט סוף סוף קיבלתי סוג של תרגילי התעמלות גם אם מאוד עדינים שאני כן יכולה לעשות ושזה אולי אף ייטיב איתי ואולי יעזור. אבל למחרת בבוקר כשניסיתי לעשות חלק מהתרגילים האלה (ויש לציין שעשיתי אותם בצורה מאוד עדינה) זה הגביר לי את הכאבים דווקא. מה שגורם לי לחשוב שאולי זה בכל זאת לא הטיפול הנכון? או שאולי בעצם בכל זאת, למרות שאני בטוחה שהייתי מאוד מאוד עדינה אולי בכל זאת היה משהו שעשיתי יותר מדי? אין לי מושג. 

ובכל אופן לגבי פעילות גופנית – לפני שבוע כאשר קצת הרגשתי יותר טוב הלכתי לבריכה מתוך ניסיון לשחות. שחיתי ממש מעט וממש לאט עם הפסקות בין בריכה לבריכה ונראה שהיה דווקא בסדר. לא הרגשתי שהשחייה העדינה הזאת הגבירה לי את הכאבים. אז זה משהו שאפשר לחשוב עליו, בהדרגה לחזור לשחות לפחות בימים הטובים יותר. (הבעיה הזאת, מה שהיא לא תהיה, דלקת או כל דבר אחר מאופיינת בימים טובים יותר וימים טובים פחות. יש ימים עם כאבים עזים ביותר ויש ימים יותר קלים). ומכיוון שבעבר הייתי מנויה באותה בריכה, קיבלתי אתמול SMS משם שיש לי הטבה שאני יכולה לרכוש כרטיסייה ב-50% הנחה. האמת היא שחשבתי בכלל לחדש את המנוי אבל מכיוון שאני לא בטוחה בעצמי ואני חוששת שאעשה מנוי ואז לא אנצל אותו בגלל המצב שלי אולי באמת כרטיסייה זה פתרון טוב לפחות לבינתיים. 

ומדי פעם אני מנסה ככה לחשוב, מה בעצם מתסכל או מוריד לי את המצברוח בכל המצב הזה? מה שבאמת מתסכל הוא ההרגשה שהבאתי את עצמי לזה. לפעמים אני חושבת איך אנשים מתמודדים עם כל מיני מצבים ש"נפלו" עליהם, לדוגמא אנשים שנפגעו קשה בתאונות דרכים או תאונות אחרות ונשארו משותקים או מוגבלים אף יותר ממני. איך הם מתמודדים נפשית עם מצב כזה? רק שאצלי בניגוד לתאונה שזה משהו שאי אפשר לשלוט בו, אני הבאתי את עצמי למצב הזה. קודם כל בחרתי לעבור את הניתוח הזה. ודבר שני גם אחרי הניתוח לא ממש שמרתי על עצמי ועשיתי שטויות שגרמו לי להגיע למצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו. 

ואז אני חושבת מה היה אם לא הייתי עושה את הניתוח? הייתי נשארת עם התלות בגלולות וממשיכה לקחת אותן לפחות לאורך כל שנות הפוריות שלי ולקחת גלולות בייחוד בגילי זה דבר מאוד לא מומלץ. הרי התחלתי לחשוב על אלטרנטיבה אחרי שקראתי על כל הסיכונים שיש בגלולות מצד אחד ומצד שני כאשר הבנתי שגלולות הן לא באמת פתרון למיומות והן אף יכולות להחמיר את המצב. ומעבר לזה הייתי צריכה להמשיך לקחת תוסף ברזל באופן קבוע כדי לשמור על המוגלובין תקין.

האפשרות האחרת הייתה גם לא לקחת גלולות ולדמם בטירוף מה שהיה מחמיר את האנמיה בצורה כזאת שאולי אפילו תוסף לא היה מספיק. 

אז כרגע אני לא אנמית וההמוגלובין שלי עלה אבל אם לפני הניתוח סבלתי רק פעם בחודש מכאבי מחזור חזקים, עכשיו אני סובלת כל הזמן מכאבים עזים במפשעות שמנטרלים אותי מפעילות גופנית ומפעילות מינית (הנה, סוף סוף כתבתי את מה שהתיישתי לכתוב. מנצלת את האנונימיות היחסית כאן כדי לכתוב שאחד הדברים הכי מתסכלים הוא שבמצב הזה אני לא יכולה לאונן בלי שיכאב לי בצורה עזה אז זה הופך אותי לנזירה בעל כורחי). 

והעניין הוא שאני אפילו לא יודעת אם זה הזמן להשלים עם זה שזה כאב כרוני שאצטרך ללמוד לחיות איתו? המחשבה הזאת די מדכאת למען האמת. 

בפוסט הקודם שכתבתי כאן הציעו לי מדיטציה. אני דווקא יכולה להתחבר לרעיון הזה כי בעבר תרגלתי מדיטציה בקביעות ועם הזמן איכשהו למרבה הצער הזנחתי את זה. זה אולי יכול להיות פתרון טוב למרות שכשאני חושבת על זה עכשיו אני לא רואה איך במדיטציה אני נלחמת במחשבות המדכאות שדווקא בזמן מדיטציה עלולות להציף אותי יותר. אבל אולי בכל זאת אשקול את זה ואני גם חושבת להירשם לקורס מדיטציה במרכז ליוגה שאני פעילה בו כדי להיות בקבוצה והקבוצה תיתן לי יותר מוטיבציה לתרגל. 

בינתיים היום אנסה אולי באמת בכל זאת ללכת לקאנטרי ולרכוש את הכרטיסיה המוזלת. אם לפני שבוע שחיתי קצת וזה עבר בשלום כנראה שזה הפתרון כרגע.