דמעות על הומלס

והפעם הסיפור שלי על בנאדם שאין לו בית.או שיש לו בית אבל בגלל מצבו הנפשי אינו מודע לכך.
זה היה בשבת בלילה.הייתי אצל דודה שלי פטפטנו וציחקקנו ביחד כשפתאום השכן בא ודפק על הדלת בעוצמה כזאת שהבהילה את כולנו.השכן אמר שאיזה הומלס דפק לו בדלת וביקש אם הוא יכול להשתמש בשרותים.השכן גר בקומה העליונה מה שהעלה את החשד שההומלס התנחל שם בגג שהיה פתוח. דוד שלי עקב אחריו כשהוא ראה שהוא אכן עולה לגג הוא והשכן התחילו לחקור אותו מה הוא עושה פה,מה הוא מחפש ובסופו של דבר דרשו ממנו בתוקף לעזוב את הבנין.עד כאן זה הרקע.
האמת היא שאפילו לא ראיתי אותו , רק הבני דודים הקטנים והחמודים שלי כל הזמן שיחזרו איך שזה היה מפחיד ואיזה כיף שתפסו אותו וגם התחילו להגיד שהם ראו המון דברים שהוא גנב והתלהבו שצריך לשים אותו בכלא.
אני רק הרגשתי את הדמעות שמציפות את העיניים שלי ואיך הלב שלי מתכווץ מכאב ומרחמים על האיש הזה שגם אם אין לו בית הוא עדיין בנאדם וזה שהוא מנסה למצוא מקום להניח שם את גופו ומגרשים אותו מכל מקום מזעזע! זה מזעזע איך שאנשים יכולים להיות אטומים ואנוכיים כל כך כשהם רואים בנאדם חסר בית.עד כדי כך לאף אחד לא איכפת?! לא שאני אומרת לכולם להכניס את כל ההומלסים אליכם הביתה.אבל ככה לגרש?
מאז שהייתי ילדה קטנה בת שלוש אני זוכרת את עצמי מתחננת לאימי שתביא לקבצניות ברחוב פרוסת לחם כי בטח אין להן מה לאכול והלב הקטן שלי היה נכמר מרחמים כשראיתי אנשים עוברים על פני כל הקבצנים בלי להתייחס.כאילו שהם אינם. הראש הקטן והתמים שלי לא הבין איך זה יכול להיות שאף אחד לא עוזר לעניים האלה ברחוב ואפילו מתעלמים מהם.איך????
והיום עוד יותר אני מתכווצת כשאני רואה את אותם חסרי בית מסתובבים ומנסים למצוא מקום להניח את עצמם או את הקבצנים האלה שמקרקשים לעברי עם הכוס שבידם כשהעיניים שלהם תולות בי תקווה ואני מאכזבת אותם ולא מכניסה דבר לכוס הזה שלהם.
הלב שלי כל כך כואב איתם.נכון,אני לא יודעת מה הביא אותם למצב הזה ונכון,אני לא יודעת עם שקל שמישהו בכל זאת תרם להם היה עוזר להם. אבל הם בני אדם!!!!!!! בדיוק כמונו!וזה שהם פחות הצליחו בחיים או שהיה להם יותר קשה מאיתנו להתגבר על הקשיים שלהם והחיים שלהם התפרקו לא אומר שהם לא מרגישים! שהם לא נפגעים! לפעמים יש כאלה שמאשימים אותם במצב הנחות שלהם.למה? זה שהוא לא הצליח כמוני אומר שאני יותר ממנו?זה שהחיים שלהם נהיו שחורים יותר אומר שהם לא התאמצו המון כדי לצאת מהשחור הזה? ואולי הם הוציאו את כל המאמצים עד שלא היה להם כבר כח לכלום והשחור הארור הזה תפס שליטה על החיים שלהם?

אומר לכם ת'אמת. אני חוששת שעוד שנתיים החיים שלי יראו בדיוק ככה.
מנסה למצוא פיסת אדמה להניח את גופי, השחור שולט בי,מיואשת מהחיים אבל לא עושה כלום כדי להפסיק את החיים האלה.חיה מחתיכת מלפפון מעופש וחטיף שאני קונה בשקל שמישהו זרק לעברי…כן,ככה בדיוק אני חוששת שהמצב שלי יהיה.למרות שיש לי המון כישורים ומעלות והייתי יכולה להיות דמות חזקה ודומיננטית בעולם הזה.אני חוששת שברגע שאהיה בת שמונה עשרה כולם יעיפו אותי לארבע רוחות.הדיכאון שלי ישתלט על כולי ובסופו של דבר אמות מרעב (וזה לפחות אני מקווה שיקרה…) והכי גרוע שאף אחד לא יהיה שם כדי לשים לב.אף אחד לא ישים לב לקבצנית הצעירונת עם העיניים הכבויות והנפש הגוססת……..