מפולת שלגים של אדישות

לאחרונה נהיה לי קשה יותר ויותר לנסות להילחם.. אני כבר בלי כוחות,  מוטלת מותשת.. כבר לא איכפת לי מה יהיה נכנסתי למצב של אדישות .. אני כבר לא מרגישה דבר מלבד חוסר שליטה וכאב.. כאב עצום.. שוב עוברת במוחי אותה מחשבה מתגנבת התופסת יותר ויותר מקום- "גם ככה לא ייצא ממך כבר כלום.. המטפלת שאת רוצה להיות את כבר לא תהיי.." מקבלת לכך תזכורת בכל פינה  מצויה.. "אז מה זה כבר משנה??" שומעת את קולה..  מאמצת אל חיקי את הצמצומים וההרעבות כי זה הדבר היחידי שאותי מרגיע .. והיא כבר יודעת זאת..  וגם ככה אני כבר עייפה ממלחמות, מיום ליום נדמה כי המחיר הוא כבר כבד  מידי ולפעמים נראה לי שהוא אינו שווה את המאמץ להשקיע.. "הכי קל פשוט להרפות"  קולה לוחש לי..  " תראי כמה קל זה .. את הרי לא צריכה לעשות מאומה.. נוחי לך ותני לי לתפוס את השליטה" ואני? נותנת לה לאט לאט לתפוס מקום כי גם ככה כל רצוני  כעת הוא לחדול:((