הצחקתם אותי

נכנסתי היום ל"כמוני" וקראתי לפחות שתי כתבות שמספרות לי עד כמה אני מזיקה לעצמי אם אני דיכאונית או סובלת מפוסט טראומה, כי דיכאון מכפיל סיכוי לשבץ ופוסט טראומה סתם שם אותי על המסלול המהיר לעבר הזיקנה. 

עכשיו תסבירו לי איך בדיוק אני לא נכנסת לדיכאון מהסיפור על השבץ או מתחילה להיכנס לסרטים כפוסט טראומטית. כאילו לא מספיק מה שיש, תראי מה את מעוללת לעצמך. קשה לי לנפץ לכם את בועת הרצון הטוב אבל זה לא בדיוק עשה לי טוב על הלב. מי בכלל רוצה לדעת מה יקרה לו ומי רוצה לקחת אחריות על בשורות איוב כאלה? הרפואה היא ניסוי ותעיה. רופאים מאבחנים אותך תוך ישיבה מול מקלדת. עצתי לכם: תרגיעו. חרדה נוספת לא תעזור. מזל שאני מחוסנת מפני העניין הזה, כי אני מכירה אנשים שהיו נכנסים לדיכאון רק מזה.  

זה לא כמו לומר למישהו שלא כדאי לו לאכול כל כך הרבה אם הוא נמצא במצב של אכילה כפייתית? הצחקתם אותי.