להיות בשוק מהקהילה שלך בעולם האמתי

איך שהוא יוצא תמיד שאני משתייכת לקבוצת המיעוט. זה לא מפחיד אותי. נלחמתי במשך כל חיי על דברים שאנשים לקחו כמובן מאליו. כבר מזמן ויתרתי על המסלול הנורמטיבי. זה כבר לא יקרה. פרויד היה חוגג עליי, פיאז'ה היה מתאבד, מאסלו אולי סוף סוף היה מקבל אישוש מדעי אבל מה לעשות? לרוע מזלם, אני עדיין כאן, לא עומדת בקנה אחד עם כל התאוריות שלהם, כי הצלחתי לנצח את העוני, הרעב, המחלות, היחס המפלה לרעה והמתנשא של אנשים עשירים שנדמה להם שמגיע להם הכול – גם לנסות ולקחת ממך את זהותך, כבודך העצמי, יכולותייך. כאדם בוגר אני יכולה להביט לאחור וללגלג על צרות המוחין שלהם. מה שהפתיע אותי הוא דווקא היחס המפלה מצד אנשים שמכירים היטב את התחושה הצורבת של הרמת הגבה לעברם.  מסתבר שבתוכנו יש גם אנשים שאכפת להם איזו מוגבלות יש לך. כאילו, יש מוגבלויות עם יוקרה, וכאלה "שמתקבלות בהבנה". אם תדעו כמה פעמים קיבלתי את התגובה: "אין דבר. לאט לאט"… היום פתאום הבנתי שהכוונה היא בכלל אליהם. להם קשה לעכל את כל מה שאני עברתי. אבל היי – אני אמורה להתבייש בכך שעברתי התעללות, הזנחה, תקיפות מיניות? שיתפוצצו. אני עברתי והתגברתי, שיהיו חזקים מספיק להתמודד עם הסיפור. אחרי הכול, אני זו שהולכת לישון עם עצמי. הם יכולים להירגע בינתיים עם הצרות האישיות שלהם, שמחווירות (או לא) לידי. אני חושבת שסובלנות היא ערך שרבים רוצים לסגל לעצמם ולא יכולים להודות שפשוט לא מצליחים. רק בריאות.